ע"א 4752/14

תקציר

מדובר במחלוקת בין רמ"י נכסים לבין העירייה והוועד, בנוגע לחוקיות ההסכמים שנחתמו יחד. ההסכמים היו קשורים לפיתוח תב"ע חדשה שהעירייה והוועד הציעו את תמיכתם בה. עם זאת, תמיכה זו לוותה בתנאי שנכסי רמ"י תקים מבני ציבור על חשבונה, בהיקף של כ-9.5 מיליון דולר. רמ"י נכסים טענה כי תנאי זה הופך את ההסכמים לבלתי חוקיים. העירייה והוועדה, לעומת זאת, טענו כי התביעה התיישנה, שכן היא הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות. לטענתם, תקופת ההתיישנות החלה עם אישור התב"ע החדשה בשנת 2006, ואילו רמ"י נכסים סברה כי החלה עם חתימת ההסכם בשנת 2001. בית המשפט פסק לטובת העירייה והוועדה, וקיבל את טענתן בדבר תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי תביעת נכסי רמ"י התיישנה משום שהוגשה למעלה מעשר שנים לאחר חתימת ההסכמים וכניסת עילת התביעה לתוקף. עוד נקבע בפסק הדין כי ההסכם הנוסף שנחתם בשנת 2008 לא קם עילת תביעה חדשה וכי טענת אי החוקיות התבססה על החובות שהותוו בהסכם הראשון. עוד הדגיש בית המשפט כי התנהלות הרשות המקומית עומדת בסתירה לעקרונות יסוד של המשפט הציבורי, ובפרט לעקרון חוקיות המינהל, שכן היא הטילה תשלומים על נכסי רמ"י ללא הרשאה כדין. השופטת א' חיות ציינה כי ניתן לראות בכך סוג של היטל או אגרה, בנוסף להיטל ההשבחה שכבר שילמה רמ"י נכסים. עם זאת, מאחר שהתביעה נדחתה מחמת התיישנות, לא היה צורך להעמיק לגופה של טענת אי החוקיות או לדון בהשבה אפשרית. עוד הציעה השופטת חיות כי לא יינתן צו להוצאות בהתחשב בנסיבות. השופטים ד' ברק-ארז וי' עמית הסכימו עם פסק הדין והותירו לעיון את ההבחנות על התנהלות הרשות המקומית.