ת"א 1521/02

תקציר

עניינה של המחלוקת הוא בהערכת ההוצאות שהוצאו במהלך ההתדיינות המשפטית, ובפרט בעלותה של חוות דעת מומחה שהגיש המבקש, משרד רואי חשבון חיצוני, במסגרת תביעה ייצוגית שהגיש המשיב, בעל מניות בבנק מסחרי בע"מ. בית המשפט הורה למשיב לשלם למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אך השאלה היא האם לרשם שיקול דעת לפרש את ההחלטה ולסטות מההוצאות שהוצאו בפועל. המבקש טוען כי תפקידו של הרשם הוא אך ורק לערוך חישוב טכני של ההוצאות, ואילו המשיב סבור כי לרשם סמכות לבחון את שיעור ההוצאות ולשקול את סבירותן ונחיצותן. לאחר ששקל את הטענות, החליט הרשם לקבל את בקשת המבקש ולהורות למשיב לפצות את המבקש בגין הוצאות חוות דעת המומחה, המסווגות כאגרת בית משפט לפי תקנה 513(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, משום שבהחלטת בית המשפט נאמר במפורש כי המשיב יישא בהוצאותיו של המבקש "כפי שהוצאו בפועל", ואין לרשם סמכות לסטות מקביעה זו. כמו כן, הרשם אינו רשאי להפחית את ההוצאות המנויות בתקנה 513(1), הכוללת שכר מומחה. בעוד שטענות המשיב בדבר ההוצאות הגבוהות המצטברות תקפות, מציין הרשם כי יש להפנות טענות אלה לבית ערכאת ערעור, שכן הן חורגות מתחום סמכותן. בנוסף, קבע הרשם כי המשיב רשאי לנכות את ההוצאות ששולמו למבקש על פי החלטה קודמת, שבוטלה מאוחר יותר בערעור, מההוצאות השוטפות המגיעות למבקש. החלטה זו מבוססת על העיקרון של מניעת עשיית עושר ולא במשפט. עם זאת, לא ניתן צו בדבר עלויות נוספות, בשל היעדרות הצדדים.