ע"פ 361/90

תקציר

גזר הדין בערעור נוגע להרשעה במכירת 100 גרם הרואין. הערכאה הנמוכה יותר הרשיעה את המערער על סמך הודעותיו המוקלטות של אחד גבריאל עמר, שטען כי המערער מכר לו את הסמים. עם זאת, עדותו של עמר בבית המשפט סתרה את דבריו הקודמים. שופט הערכאה הנמוכה יותר הכיר בכך שעדותו של עמר בבית המשפט הותירה רושם שלילי, וכי סביר להניח שעמר שיקר כדי לסייע למערער, אך בכל זאת הרשיע את המערער על סמך הצהרותיו של עמר מחוץ לכותלי בית המשפט. שופטת הערעור, השופטת גולדברג, מתארת את הבעייתיות בהסתמכות אך ורק על הודעותיו המוקלטות של עמר. עמאר נמצא כעד בלתי אמין, ועדותו בבית המשפט, בה הכחיש כי הכיר את המערער, הועדפה על פני הודעותיו הקודמות. השופטת מציינת כי החיזוק הנדרש לדבריו של עמר, כמתחייב מפקודת הראיות, צריך להיות בעל משקל משמעותי, בדומה לראיות מאששות. עולות מספר סוגיות בנימוקי הערכאה הנמוכה יותר. ראשית, השופט מציין כי החיזוק לדבריו של עמר, כפי שנמצא על ידי הערכאה הנמוכה יותר, היה קלוש במקרה הטוב. הערכאה הנמוכה יותר הסתמכה על שיחות טלפון בין המערער לבין עמר, ועל שקריו של המערער באשר לטיב היחסים ביניהם, כדי לאשש את דבריו של עמר. אולם, שיחות אלה, מעבר לכך, לא הצביעו על קשר בין סמים, ושקריו של המערער לא היו משמעותיים דיים כדי לסייע לדבריו של עמר. שנית, השופט גולדברג מדגיש את בעיית חוסר המהימנות של עמר כעד. בהתחשב בכך שעמאר שיקר הן בעדותו והן בשיחותיו עם החוקר, היה על בית המשפט להידרש לראיות משמעותיות יותר כדי להרשיע את המערער. השופט מדגיש כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי פקודת הראיות היא להבטיח כי אמירות שנאמרו מחוץ לכותלי בית המשפט יתמכו בראיות מוצקות. בסופו של דבר, ערכאת הערעור מוצאת כי הראיות המאששות לכאורה את דבריו של עמר מאבדות חלק ניכר ממשקלן בבחינה מדוקדקת יותר. נוכח חוסר מהימנותו של עמר ואופיין המפוקפק של הראיות המחזקות, מחליטה ערכאת הערעור לזכות את המערער. השופטים, השופט גולדברג, השופט לוין והשופט נתניהו, מסכימים פה אחד על ההחלטה לקבל את הערעור ולזכות את המערער.