ת"פ 18795-08-13

תקציר

האירוע התרחש ב-29 ביולי 2013 כאשר הקורבן, יוסף סכאפי, נדקר מספר פעמים על ידי שני תוקפים. כתב האישום ייחס את העבירה לנאשם, אחמד בן אמין עווד. המשפט נמשך כמעט שנה, במהלכו נשמעו עדויות של כמה עדי ראייה וקצינים חוקרים, וכן הוצגו ראיות מצולמות והאזנות סתר לטלפונים. טיעוני התביעה היו נסיבתיים, והסתמכו על שילוב של מספר ראיות. הם הדגישו את חשיבותם של עדי הראייה, אם כי איש מהם לא הצליח לזהות בוודאות את הנאשם כאחד הדוקרים. יתר על כן, לקורבן עצמו לא הוצג מסדר זיהוי. הפרקליטות הצביעה גם על שתיקתו של הנאשם בחקירתו במשטרה ועל חוסר יכולתו להסביר את נוכחותו בסמוך לזירת הפשע, שתועדה בצילומי אבטחה דקות ספורות לאחר האירוע. בנוסף, הם הציגו האזנות סתר לטלפונים של הקורבן, שככל הנראה הפליל את הנאשם. ההגנה ערערה על טענות התביעה וטענה כי הראיות הנסיבתיות אינן מספיקות להרשעה. הם הדגישו את חוסר העקביות בעדויות העדים בנוגע לכיוון בריחת התוקפים ואת היעדר זיהוי חיובי של הנאשם. ההגנה גם הטילה ספק במהימנות השיחות של הקורבן שהואזנו לסתר, וטענה כי הן התבססו על שמועות ולא הצביעו על ידע ממקור ראשון. השופט, משה דרורי, הגיע למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר. בעוד שהצטברות הראיות הצביעה על מקרה לכאורה, היא לא הצביעה באופן חד משמעי על אשמתו של הנאשם. לפיכך, תוך שמירה על העיקרון של "כשיש ספק אין ספק", זיכה השופט דרורי את הנאשם מחמת הספק. בהכרעת הדין הודגש כי זכות השתיקה של הנאשם והיעדר נרטיב חלופי קוהרנטי אינם מעידים על אשמה; במקום זאת, הימנעותה של התביעה מלספק ראיות חותכות העדיפה זיכוי.