ת"א 21572-01-19

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים ועיין במסמכים הקיימים. ההחלטה קובעת כי יש לקבל את התביעה לתשלום דמי שימוש, שהתעוררה עקב מחלוקת על פלישה לרכוש והשתלטות בלתי מורשית. השופט קבע כי הפלישה מהווה עוולה נמשכת, כלומר טענת הנתבעים בדבר דחיית התביעה בשל הליך קודם נכשלת. בית המשפט הכיר בכך שהתובעים אינם יכולים לחלק את תביעותיהם להליכים נפרדים לפרקי זמן שונים, אך הבהיר כי עיקרון זה חל כאשר לתובעים לא הייתה כל מניעה לרכז את כל התביעות יחד. במקרה זה, זכותם של התובעים לדמי שימוש קמה רק לאחר פסק הדין של ההליך הקודם ולא ניתן היה להעלותה קודם לכן. לפיכך, הטענה הנוכחית תקפה. בית המשפט התייחס גם לטענות הנתבעים בדבר השיהוי והנזק הראייתי הנטען שנגרם בעקבותיו, וציין כי עניינים אלה כבר נשקלו והוכרעו בהליך הקודם. הודגש כי הימנעותם של התובעים מגילוי מכירת דירתם, שהתרחשה לאחר התקופה הנתבעת לדמי שימוש, לא פגעה בזכותם לתבוע פיצויים. השופטת פסקה לתובעים דמי שימוש עבור התקופה שמהגשת התביעה הקודמת (יוני 2014) ועד סוף שנת 2018, בסך 16,767 שקל, לצד החזר שכר הטרחה ששולם, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הסכום הכולל ישולם על ידי הנתבעים, ביחד ולחוד, והוא יצבור הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בחוק. על החלטה זו ניתן לערער כעניין שבדין.