ת"א 44303-06-14

תקציר

התובע, פלדמן, תבע את הנתבעים על כך שלא כיבדו חוזה למכירת שני מחסנים. הנתבעים טענו כי החוזה אינו מחייב, כי הוא נחתם על ידי חדד בלבד ולא על ידי בעל המחסנים, מר פלס, וכי הוא מותנה בפינוי צד שלישי, גרופין, מהמחסנים, דבר שלא קרה. לחילופין, טענו הנתבעים כי גם אם ימצא בית המשפט כי היה חוזה מחייב, הרי שהתביעה חסומה בזמן, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז חתימתו. בית המשפט פסק לטובת פלדמן. נמצא כי ההסכם בין פלדמן לחדד היה חוזה מחייב לרכישת המחסנים. החוזה היה מפורט וודאי, והעובדה שהוא לא נחתם על ידי אשתו של פלדמן, וגם לא על ידי מר פלס, לא פסלה אותו, מה גם שהמחסנים לא הוצמדו לדירה. עוד קבע בית המשפט כי החוזה לא הותנה בפינויו של גרופין וכי חדד, שניהל את כל המו"מ וחתם על החוזה, היה רשאי למכור את המחסנים. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים בדבר התיישנות ושיהוי, וקבע כי פלדמן ניסה באופן עקבי לאכוף את זכויותיו, וכי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות בת שבע השנים. בית המשפט הורה לנתבעים לפנות את המחסנים בתוך 30 יום ולשלם לפלדמן הוצאות בסך 3,000 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 40 אלף שקל.