ע"א 74/49

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך כספי על דמי שכירות ושכירות. התיק סובב סביב שוכר, וילי פריצוביץ', שהיה בעל דירה ופינה אותה, ומסר את המפתחות לנתבעים, אויגן ברנהרד ואחרים. השוכרים שילמו לווילי עבור ויתור על זכויותיו בדירה, אך העסקה הייתה שנויה במחלוקת, מה שהוביל לתביעה בה דרש התובע, יחיאל פריצוביץ, פיצויים. השאלה העיקרית הייתה האם התמורה עבור השטרות תקפה לפי פקודת הגבלת שכר דירה (דירות), 1940. בית המשפט קבע כי וילי פריצוביץ', אף שכבר אינו מתגורר בדירה, עדיין מחזיק בה כדין מאחר שלא פינה אותה מרצונו ולא הוצא נגדו צו פינוי. לפיכך, עצם מסירת המפתחות וויתור על זכויות השכירות שלו היוו תמורה מהותית עבור הנתבעים לשכירת הדירה. שיקול זה לא נאסר על פי סעיף 7 לפקודת הגבלת שכר דירה, החל רק על תשלומים בין משכירים לשוכרים. המחוקק לא התכוון למנוע מדייר לקבל "דמי מפתח" מדייר חדש פוטנציאלי. בית המשפט התייחס גם לפסקי דין אנגליים לתמיכה בעמדה זו. בסופו של דבר, נדחה הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שהורה לנתבעים לשלם לתובע, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל. עוד העירו השופטים כי סוגיית "דמי המפתח" צריכה להיות מטופלת בכנסת כדי למצוא פתרון מקיף יותר. פסק דין זה, ציינו, ממחיש כי הבעיה נמשכת ומחייבת פעולה חקיקתית.