דנ"א 247/22

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת על חלוקת הזכויות בחלקת מקרקעין בזכרון יעקב, בין המבקשת, שירשה את הזכויות מבן זוגה המנוח, לבין המשיבים 1 עד 5, שהיו בעלים משותפים של המקרקעין לצד בן זוגו של המבקש. פסקי דין וערעורים קודמים לא הצליחו לפתור את המחלוקת, והובילו לפסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 2020 לטובת המבקשת, אשר הורה על פירוק השיתוף במקרקעין וקבע תשלומי איזון למשיב 1. המבקש ערער על פסק דין זה לבית המשפט העליון, אשר הסתיים בדיון בו הגיעו הצדדים להסכמה על רישום חלוקת הזכויות במקרקעין, והסמיך את בית המשפט להכריע בסוגיית תשלומי האיזון. בהמשך פסק בית המשפט העליון לטובת המשיב 1 והורה למבקש לשלם יתרות בסך 175,000 ₪. המבקשת, שייצגה את עצמה, ביקשה לקיים דיון נוסף, בטענה כי החלטת בית המשפט בעניין תשלומי האיזון התבססה על שומה שנדחתה בפסק דין קודם והפרה את עקרון סופיות פסק הדין, וכי פסק הדין ביסס ממצא עובדתי חדש בנוגע לחלוקת הזכויות, הסותר פסיקה קודמת של בית המשפט העליון. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשת המבקש, בקובעו כי פסק הדין התבסס על הסכמת הצדדים ולא קבע כלל חדש או סותר פסיקה קודמת, וכי לא ניתן להשתמש בהליך הדיון הנוסף כ"ערעור נוסף". בית המשפט הדגיש כי החלטתו התמקדה בנסיבות הספציפיות של המקרה ואין לפרש אותה כקביעת תקדים. משכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, ללא צו להוצאות, נוכח היעדר תגובת הצדדים האחרים.