עת"מ 55311-12-17

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לתוקפו של חידוש היתר בניה שניתן על ידי רשות הרישוי. הבקשה הראשונית להיתר הוגשה בשנת 2014 ואושרה זמן קצר לאחר מכן. עם זאת, ההיתר עצמו מעולם לא הוצא, מה שהוביל לכך שהחלטת האישור בוטלה שנה לאחר מכן על פי תקנות התכנון הנוכחיות. גם ניסיון לחדש את החלטת האישור ב-2017 לא צלח, שכן היא לא אושרה בחוק ולא עמדה בדרישות ההארכה. זאת ועוד, נסיבות הבקשה – לרבות היעדר שינויים בתנאים התכנוניים והעובדתיים – לא הצדיקו את החלטת החידוש, במיוחד בהתחשב בהיעדר הנמקה והנמקה מצד רשות הרישוי. המשיבים טענו להחלת דוקטרינת הבטלות היחסית, וטענו כי אין לבטל את ההחלטה המקורית למרות הפגמים הפרוצדורליים. עם זאת, השופט קבע כי הנסיבות אינן מצדיקות גישה זו, נוכח ההוראה המפורשת של תקנות התכנון וחוסר הדחיפות שהפגינו הן מוסדות התכנון והן מצד החברות. כתוצאה מכך, קבע השופט כי החלטת החידוש והנפקת ההיתר שבעקבותיה אינן תקפות. עם קבלת העתירה בוטלה החלטת רשות הרישוי לחדש את ההיתר. המשיבים חויבו לשלם את שכר טרחת עורכי הדין של העותרים, בסך 50,000 ₪, שהתחלקו ביניהם שווה בשווה.