ע"פ 51369-09-20

תקציר

הכרעת הדין דנה בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ביחס למקרה של תקיפה. ערכאת הערעור מסכימה עם הערכתו של בית משפט קמא את עדויות העדים ואינה מוצאת עילה להתערב בקביעתו כי המערער תקף את המשיב. ראיות הווידיאו תומכות במסקנתו של בית משפט קמא כי המערער תקף את המשיב ללא התגרות. בכך מקיים בית המשפט את החלטתו של בית משפט קמא בעניין זה. בהמשך לסייג ההגנה העצמית, מציין פסק הדין כי טענת ההגנה העצמית של המערער אינה מקיימת את התנאים הנדרשים. מעשיו של המערער לא היוו תגובה סבירה לתקיפה בלתי חוקית, שכן המשיב לא היווה איום ממשי. בנוסף, יכול היה המערער לסגת במקום לתקוף את המשיב. לפיכך, בית המשפט מסכים עם דחייתו של בית משפט קמא את טענת ההגנה העצמית. באשר להיקף הפגיעות שנגרמו למשיב, פסק הדין מקבל את הערעור בחלקו. הראיות הרפואיות אינן מוכיחות באופן חד משמעי כי כל החבלות המוזכרות בכתב האישום היו תוצאה ישירה של תקיפתו של המערער. עם זאת, בית המשפט מוצא ראיות מספיקות כדי לבסס הרשעה בתקיפה פשוטה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בהתייחס לגזר הדין מציין הכרעת הדין כי המערער לא ערער באופן ספציפי על חומרת העונש אלא התמקד בערעור על ההרשעה. עם זאת, בית המשפט שוקל את העונש. מאחר שהמשיב לא נכח בדיון המקורי, פסק הדין נדחה, והמשיב זומן לישיבה מאוחרת יותר. לאחר עיון בנימוקי בית משפט קמא ובטיעונים שהוצגו, מחליט בית המשפט להותיר על כנו את הפיצוי שנפסק למשיב. עם זאת, עונש המאסר על תנאי מופחת מחמישה חודשים לשלושה חודשים, ותואם אותו לעונש המרבי על העבירה שבוצעה. לסיכום, פסק הדין מחזק את החלטת בית משפט קמא ברוב סעיפי האישום, אך משנה את ההרשעה לתקיפה פשוטה לפי סעיף 379. הפיצוי נותר ללא שינוי, בעוד המאסר על תנאי מופחת. פסק הדין ניתן בנוכחות הנוכחים, לרבות המערערת ובאי כוח המשיב.