עב"ל 10953-11-10

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור ולקיים את פסק דינו הקודם של בית הדין האזורי. הערעור עסק בעיקר בממצאים עובדתיים, ובית המשפט לא ראה עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר. על פי החוק, ירידה בשמיעה נחשבת לפגיעה בעבודה אם היא נגרמת כתוצאה מחשיפה לרעש פוגעני ומתמשך מעל 85 דציבלים במהלך יום עבודה בן 8 שעות. המערערים טענו כי עליהם למנות מומחה רפואי שיקבע האם ליקוי השמיעה שלהם נגרם כתוצאה מרעש מזיק בעבודה, שכן הם אינם יכולים להוכיח באופן אובייקטיבי את רמות הרעש אליהן נחשפו. עם זאת, בית המשפט מצא כי ראיות המערערים אינם תומכים בטענתם בדבר חשיפה ממושכת לרעש מזיק מעל 85 דציבלים. בית המשפט התייחס להחלטות קודמות שקבעו כי נהיגה באוטובוסים מסוימים של ליילנד נחשבת לעבודה עם רעש מזיק, אך אלה נדונו בחקיקה אחרת. נסיבות מקרה זה לא הצדיקו מינוי מומחה רפואי, והערעור נדחה ללא צו להוצאות.