ע"פ 22160-04-17

תקציר

המערער במקרה זה ערער על ההחלטה להעמידו לדין בגין עבירת האיומים, בטענה כי מדובר באכיפה מפלה ובררנית. בית המשפט בחן את טענות המערער על פי דוקטרינת "ההגנה מפני הצדק" וכן בחן האם נפל פגם בשיקול דעתה של התביעה. נפסק כי המערער הצליח לעמוד בנטל ההוכחה הראשוני, והוכיח כי קיימת מדיניות עקבית של אי העמדה לדין בעבירות מאיימות בהיעדר עבירות נוספות, וכי עניינו אינו נופל לקטגוריות חריגות העשויות להצדיק סטייה ממדיניות זו. המשיב (התביעה) לא סיפק כל הצדקה סבירה להחלטה להעמיד לדין את המערער בנסיבות עניינו. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי נפל פגם בהתנהלות התביעה, העולה כדי אכיפה מפלה ושרירותית. משכך, נמחק כתב האישום נגד המערער והוא זוכה מהעבירה. פסק דין זה לא מנע מהתביעה להעמיד לדין בעבירות איום באופן כללי, אלא רק שיקף את כישלונה להצדיק את ההחלטה הספציפית במקרה זה. פסק הדין הדגיש את חשיבותן של הנחיות ברורות להעמדה לדין ואת הנסיבות המצומצמות שבהן יתערב בית המשפט בשיקול הדעת של התביעה, תוך הכרה במשוכה הגבוהה הניצבת בפני נאשמים בהקמת הגנה מפני צדק.