פל"א 1841-03-18

תקציר

הנאשם הואשם בשלוש עבירות הקשורות לנהיגה: נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא ביטוח והגשת בקשה לרישיון נהיגה בזמן פסילה. הנאשם הודה בתשתית העובדתית של האישומים אך הכחיש כל עבירה וטען כי הוטעה לחשוב שרישיונו לא נשלל. ההגנה טענה כי הנאשם שכר עורך דין כדי לערער על פסילתו, ולאחר שקיבל את רישיונו בחזרה בדואר, חשב שהוא הוחזר. התביעה טענה כי גרסתו של הנאשם אינה נתמכת וכי היה עליו לדעת טוב יותר. עם זאת, השופט זיכה את הנאשם מכל האישומים. הם מצאו כי גרסתו של הנאשם לאירועים הייתה אפשרית, ויצרה ספק סביר אם היה לו היסוד הנפשי הנדרש כדי שהאישומים יעמדו בתוכם. השופט הדגיש כי העבירה של נהיגה בזמן פסילה מחייבת כוונה פלילית, שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר. השופט ציין כי גרסתו של הנאשם נתמכת בעדותו של נציג משרד הרישוי ובהתנהגותו של עורך הדין המזויף שהנאשם טען כי שכר. יתר על כן, השופט הסביר כי תמימותו של הנאשם וחוסר התחכום שלו בעניינים משפטיים היו יכולים לגרום לו להאמין באופן סביר שרישיונו הוחזר. לפיכך, הנאשם נמצא לא אשם בכל האישומים.