ת"א 2237/04

תקציר

הנתבע הסכים להעביר שטח קרקע מסוים על שם העירייה, במסגרת תכנית להקמת תחנת דלק ומבנה מסחרי על יתרת הקרקע, שיועדה בעבר להפקעה לצרכי ציבור. כעת מסרב הנתבע לרשום את הקרקע על שם העירייה, בטענה כי המטרה הציבורית של הקרקע נזנחה, ולכן דיני ההפקעה חלים על מקרה זה. בית המשפט קובע כי טענת הנתבע אינה תקפה, שכן העברת המקרקעין הייתה עסקת מכר מרצון. הנתבע קיבל טובות הנאה משמעותיות מהעסקה ויזם את התכנית ששינתה את ייעוד הקרקע. לפיכך, העובדה שהצורך הציבורי בקרקע חלף אינה מצדיקה את ביטול ההעברה. זאת ועוד, בית המשפט קובע כי ויתור הנתבעת על זכויותיה לפי סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה, המאפשר לבעלי קרקעות להשיב את אדמתם אם חלף הצורך הציבורי בכך, אינו חוקי, שכן לא הייתה תמורה נוספת לוויתור זה והוא נוגד את האינטרס הציבורי. עם זאת, ההתחייבות להעברת הקרקע עצמה אינה פסולה והיא תיאכף. עם זאת, העירייה תידרש לפעול בהתאם להליכים הקבועים בסעיף 195(2) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי העירייה אינה יכולה למכור או להשכיר את הקרקע ללא אישור ועליה להציע לנתבע אפשרות לרכוש אותה מחדש. פסק הדין מורה לנתבעת להעביר את השטח שיועד לצורכי ציבור על פי התכנית הישנה ושעבורו הוקצו מגרשים למגורים בתכנית החדשה, ומטיל את הנטל על העירייה לקיים את סעיף 195(2). הוצאות אינן נפסקות לאף אחד מהצדדים, בהתחשב בהצלחה החלקית של תביעת התובעים ובניסוח לקוי של כתב התביעה.