ע"א 546/78

תקציר

נסוב התיק סביב החזקתן של שתי מעטפות המכילות עמלות, שמצא מר הנדלס (המשיב) בכספות של בנק אם קרן בע"מ (המערערת). הממ"ד נגיש לציבור ומכיל כארבע מאות כספות המושכרות על ידי אנשים שונים, כולל כספות המושכרות על ידי הנדלס. לאחר מציאת המעטפות, פנתה הנדלס לפקידי הבנק כדי לאתר את הבעלים ולאחר מכן מסרה אותן למשטרה כשהבעלים לא נמצא. יותר מארבעה חודשים חלפו מבלי שהבעלים תבע את שכר הטרחה, מה שהוביל את הנדלס לבקש להעניק לו את הבעלות. עם זאת, הבנק טען כי יש לתת להם את העמלות כפי שנמצאו ברשותם. בית המשפט המחוזי פסק לטובת הנדלס, והוביל את הבנק לערער על ההחלטה. הערעור נסוב סביב פרשנותו של סעיף 3 לחוק השבת הפסד, הקובע כי אם נמצא הפסד ברשותו של אדם אחר, על המוצא להודיע ולמסור את ההפסד לבעל הרשות. הבנק טען כי הממ"ד נמצא ברשותם, מה שהופך אותם לבעלים של הרשות, ואילו הנדלס טען כי החדר אינו ברשותו הבלעדית של הבנק. השופט ברק קבע כי הממ"ד אכן נמצא בידי הבנק, שכן יש לו זיקה סבירה למקום והוא מהווה כתובת טבעית לחפצים אבודים. לכן, היה צריך לתת לבנק את העמלות לפי סעיף 3. בנוסף, ברק פירש את הסעיף כך שבעל הרשות ייחשב כמוצא רק לאחר שקיבל פיזית את ההפסד, כדי להימנע מתמריץ להתנהגות עבריינית. השופט אלון, בהתנגדותו, סבר כי תכליתו העיקרית של חוק השבת הפסדים היא להשיב חפצים אבודים לבעליהם וכי יש לפרש את סעיף 3 באופן מצמצם, כך שיחול רק על מקומות הנמצאים בשליטתו ובפיקוחו של בעל הרשות. אלון טען כי הממ"ד של הבנק אינו מתאים לתיאור זה, וכי הנדלס מילא את חובותיו על פי החוק. יתר על כן, פסיקת העמלות לבנק, שלא נקט צעדים סבירים להבטחתן, לא התיישבה עם הצדק. השופט לנדוי צידד בברק, והדגיש כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 3 היא להגדיל את הסיכוי שפריטים אבודים יוחזרו לבעליהם, ובכך להפוך את הבנק לבעלים החוקיים של הרשות. בסופו של דבר, החלטת הרוב נטתה לטובת הבנק, כאשר השופטים קבעו כי יש לקבל את הערעור, ופסקו את שכר הטרחה לבנק קרן אם בע"מ. הנדלס חויב לשאת בהוצאות הערעור.