פ"א 33442-02-18

תקציר

השופט דחה את הערר מחוסר ראיות לכך שהמשיבים ביצעו עבודות בנייה בלתי חוקיות או השתמשו בקרקע שלא כדין. ראשית, השופט מצא כי שלוש עובדות מרכזיות שנויות במחלוקת בין הצדדים. באשר לאופי העבודות שביצעו המשיבים והשפעתן על הקרקע, קיבלה השופטת את טענת המשיבים כי הן פרשו מצעים בלבד, דבר שהביא לשינוי מזערי בשטח הקרקע. עוד קבעה השופטת, כי השימוש המסחרי שעשו המשיבים במקרקעין הוגבל לשטח שהוגדר בתכנית המתאר כ"מגורים ומסחר", ואינו משתרע על קרקע חקלאית כנטען על ידי המערערת. לבסוף, קיבלה השופטת את טענת המשיבים כי מכרו רק לוחות שיש, ולא הפעילו מפעל לעיבוד שיש, והמערערת לא הביאה כל ראיה לכך. בשאלות המשפטיות קבע השופט כי העבודה שביצעו המשיבים אינה טעונה היתר בניה משום שהיא נופלת לקטגוריה של עבודות פיתוח הפטורות מדרישות היתר. השופט פירש גם את התקנות הרלוונטיות כדורשות היתר בנייה רק לצורך שינויים מהותיים בשטח הקרקע, דבר שלא הוכח במקרה זה. זאת ועוד, הסכימה השופטת עם קביעתו של בית משפט קמא כי חיוב לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה בגין שימוש בלתי חוקי בקרקע ללא היתר אינו יכול לעמוד, שכן השימוש בקרקע למסחר עולה בקנה אחד עם ייעוד השטח לשימוש מסחרי בתכנית המתאר. המערערת לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין היה בניגוד לתכנית. השופט דחה גם את טענת המערער כי השימוש שעשו המשיבים במקרקעין שלא כדין משום שלא אושרה תכנית מפורטת, והדגיש כי ייעוד התכנית תקף ואינו יכול להיחשב כשימוש בלתי חוקי. בסיכומו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה להרשעת המשיבים ועל כן דחה את הערעור, מבלי לפסוק הוצאות בשל השאלות המשפטיות המהותיות שהועלו.