עע"מ 4058/16

תקציר

פסק הדין דן בהגבלה על חופש הביטוי שהטילה עיריית גבעת שמואל, המונעת הצגת פרסומות פוליטיות באזורים מסוימים. בית המשפט מגיע למסקנה כי פעולת העירייה נעדרת בסיס חוקי ולכן אינה חוקית. ההגבלה נתפסת כהגבלה יחסית, המשפיעה על השיטה ולא על תוכן הביטוי, אך עדיין דורשת תכלית תקפה. הוראות פקודת העיריות וחוק העזר העירוני, המקנות לכאורה לעירייה סמכות רחבה על תשדירי פרסומת, מפורשות על ידי בית המשפט בצמצום. פסקי דין קודמים קבעו כי סמכות זו מתייחסת בעיקר להיבטים טכניים ואסתטיים של הפרסום. בית המשפט בוחן מקורות סמכות אפשריים להחלטת העירייה ואינו מוצא כאלה. סעיף 4(א) לחוק העזר העירוני, שעניינו סמכותו של ראש העיריה לגבי צורת ומועד הפרסום, אינו יכול להתפרש ככולל קביעת תוכן. גם סעיף 4(ב), המאפשר הגבלה בשל עבריינות או פגיעה ברגשות הציבור, אינו ישים שכן המקרה הנוכחי אינו כרוך בתרחישים כאלה. יתר על כן, התנאים הנזכרים ברישיון אינם יכולים להיחשב כמקור סמכות להגבלת חופש הביטוי. היעדר בסיס חוקי לפעולת העירייה מוביל את בית המשפט למסקנה כי היא הייתה בלתי חוקית. לפיכך, הערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, שפסק גם נגד העירייה, נדחה. העירייה חויבה לשלם למכון את הוצאות ההליך, בסכום של 15,000 ₪. השופט רובינשטיין, אף שהוא מסכים עם התוצאה, מדגיש כי המקרה הנוכחי אינו עוסק בחופש הביטוי כשלעצמו, אלא בפרשנות חוק העזר ומסמך המכרז. הוא מסכים עם פרשנותו המצמצמת של סעיף 4(א) אך מציין כי סעיף 4(ב) אינו ישים, שכן העירייה הסכימה שניתן יהיה להציג את הכרזה על לוחות מודעות כלליים. השופט הנדל, אף הוא מסכים, מדגיש את הזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי, במיוחד לדעות מיעוט, ואת הצורך בפרשנות מצמצמת של חוקי עזר המגבילים זכות זו. לדברי הנדל, ביקורת על המדינה ומוסדותיה, פוגענית ככל שתהיה, אינה מצדיקה הגבלה במסווה של הגנה על רגשות הציבור. פסק הדין, שניתן על ידי השופט דנציגר ואליו הצטרפו השופטים רובינשטיין והנדל, דוחה את הערעור ומחזק את ההגנה על חופש הביטוי בפלטפורמות ציבוריות מסחריות.