ע"פ 4401-07-11

תקציר

פסק הדין מזכה את המערער מחמת ספק סביר סביב מעורבותו בתיק גניבה. הראיה העיקרית נגד המערער הייתה עדותו של שותפו לציון, שנמצאה בלתי עקבית וסותרת. שופטי הערעור הסכימו כי עדותו של ציון, בהיותה הראיה היחידה הקושרת את המערער לביצוע העבירה, אינה עומדת בסף המהימנות וזקוקה לחיזוקים כפי שנקבע בחוקים הרלוונטיים. הם מתחו ביקורת על היעדר מסדר זיהוי ועל כשלים חקירתיים, שהיו יכולים לאשש או להפיג את האליבי של המערער. השופטים ראו גם את הסברו של המערער לשיחות הטלפון שלו לציון – כי ציון גנב את שיקיו ופיזר אותם – כסביר יותר מגרסתו של ציון על היכרותם הקודמת. זאת ועוד, ציון עצמו חזר בו מעדותו, והודה כי המערער לא היה שותפו לפשע. בנסיבות אלה, הגיעו השופטים למסקנה כי הרשעתו של המערער אינה יכולה לעמוד והחליטו לקבל את הערעור, ובכך זיכו את המערער בשל הספק סביב אשמתו.