עמ"נ 13818-06-15

תקציר

הערר מתייחס להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל, המסמיך את שר הפנים להעניק רישיון ישיבה בישראל לקטינים מתחת לגיל 14, שההורה המשמורן שלהם שוהה בארץ כדין, ולאשר בקשה להיתר שהייה לקטינים מעל גיל 14. מניעת פרידתם מהוריהם. המחלוקת המרכזית במקרה דנן היא קביעת "המועד הקובע" המתאים – המועד המשמש לבחינת זכאותם של שניים מהמערערים, שהיו בני 14 בעת הגשת בקשתם השנייה, להוראות המיטיבות יותר החלות על קטינים מתחת לגיל 14. המערערים טענו כי יש להתחשב במועד בקשתם הראשונה, ואילו המשיב טען כי מועד הבקשה השנייה הוא הרלוונטי. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של המשיב, בציינו כי פסק הדין הקודם עליו הסתמכו המערערים הוא בר הבחנה, ומתייחס לתרחיש אחר. זאת ועוד, המערערים לא הבאו ראיות מספיקות להוכחת "מרכז חייהם" בישראל בעת הגשת הבקשה הראשונה, והתנהלותם גילתה שיהוי ניכר, תוך פער של שש שנים בין החלטת המשיב לבין בקשתם לעיון חוזר. עוד מדגיש בית המשפט כי נהלי המשיב הדורשים הוכחת קיומו של "מרכז חיים" בישראל במשך שנתיים, הם סבירים וחוקתיים, ומחיל דרישה זו על עניינם של המערערים. מאחר שהמערערים לא עמדו בתנאים אלה, טענותיהם נדחות, וערעורם נדחה. המערערים מחויבים לכסות את הוצאותיו של המשיב, ויתרת הסכום תוחזר למערערים.