ע"פ 4103/92

תקציר

המדינה ערערה על עונש המאסר על תנאי שנגזר עליה במסגרת עבודות שירות, וטענה כי רק בית המשפט גזר הדין יכול להחליט על ריצוי עונש בדרך זו לפי סעיף 51ב(א) לחוק העונשין. בית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את ההוראה על פי תכליתה: להרתיע את העבריין ולהימנע מהטראומה של מאסר רגיל. מאחר שמאסר על תנאי הוא אמצעי ענישה מיוחד המאפשר לבית המשפט להרתיע את המורשע ללא מאסר, ועבודות שירות הן סוג של מאסר, בית המשפט הקובע את המאסר על תנאי צריך להיות מסוגל גם להורות על ריצויו באמצעות עבודות שירות. פרשנות מצמצמת תסתור את תכלית החוק ואת ההיסטוריה החקיקתית. לפיכך, קבע בית המשפט כי ההתייחסות ל"מאסר" בסעיף 51ב(א) כוללת הן מאסר בפועל והן מאסר על תנאי. מאחר שסיכויי השיקום של המורשע במקרה זה היו טובים, והוא כבר קיבל מאסר על תנאי, הערעור נדחה וצו עבודות השירות אושר.