סק"כ 2376-10-11

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב אופיו של הליך ההתפטרות שנוקטים רופאים מתמחים בישראל, דהיינו האם הוא מהווה התפטרות אישית אותנטית ומותרת או התפטרות קולקטיבית. האחרון, טענו המדינה ושירותי בריאות כללית, צריך להיות בלתי חוקי ולשקול שביתה, בהתחשב בנסיבות. מכתבי ההתפטרות הוגשו בעקבות חתימה על הסכם קיבוצי שנועד לשפר את תנאי מערכת הבריאות, שהרופאים המתמחים לא היו מרוצים ממנו. סבב ההתפטרויות הראשון התרחש בספטמבר 2011, כאשר הרופאים הגישו בהמוניהם מכתבי התפטרות. בית הדין הארצי לעבודה פסק לטובת המעסיקים, קבע כי ההתפטרות אינה תקפה והורה לרופאים לחזור לעבודה, והם נענו לה. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הוגש גל נוסף של מכתבי התפטרות, הפעם לאוקטובר 2011. המדינה ושירותי בריאות כללית פנו לבית הדין כדי למנוע את ההתפטרות הקיבוצית, שאותה ראו כניסיון מאורגן ומתואם לקעקע את ההסכם הקיבוצי ולהפעיל לחץ על המעסיקים. בית הדין, לאחר שבחן את הנסיבות, הסכים עם המעסיקים. נמצא כי ההתפטרויות לא היו אותנטיות אלא צעד ארגוני דמוי שביתה, שכן הן היו מתואמות, נועדו להפעיל לחץ והשפיעו באופן חמור על מערכת הבריאות והציבור. כך, קבע בית הדין כי ההתפטרות הקיבוצית אינה לגיטימית במישור הקיבוצי והורה להחזיר את הרופאים המתמחים לעבודה, תוך שהוא מדגיש כי יחסי עובד-מעביד נותרו על כנם. פסק הדין הדגיש גם את חשיבותם של יחסי עבודה קיבוציים יציבים, במיוחד בשירותים חיוניים כמו שירותי בריאות, ואת חובתם של העובדים להפגין אחריות ציבורית.