ע"א 97/77

תקציר

במקרה הנדון, אישר בית המשפט העליון את דחיית תביעת לשון הרע על ידי בית המשפט המחוזי בשל התיישנות. ראשיתה של הפרשה כאשר מר נחמן סונבנד, המתגורר בשבדיה, הגיש תביעת לשון הרע נגד נתבע שפרסם לכאורה מאמרים מכפישים בשנת 1948. בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה הנוגעת לפרסומים משנת 1948 התיישנה, ודחה אותה למעט חלק הנוגע לאמירות מילוליות עדכניות יותר. בערעורו של מר סונבנד נטען כנגד דחייה זו, בטענה כי אין להחיל את תקופת ההתיישנות משום שלא הצליח לאתר את הנתבע עד שנת 1971. בית המשפט בחן האם אי ידיעת מקום מגוריו של הנתבע מהווה אי ידיעת עילת התביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. היא לא מצאה מניעה מהותית להגשת התביעה מוקדם יותר, וציינה כי הפרסומים נגישים ברחבי העולם, כולל פוטנציאלית בישראל. יתר על כן, התובע לא הביא ראיות מספקות לכך שגילוי מיקומו של הנתבע היה מעבר לשליטה סבירה. הן הערעור והן בקשת רשות הערעור נדחו, תוך הדגשת הדרישה הפרוצדורלית להגיש תביעות במועד ללא קשר לקשיים לוגיסטיים בזיהוי מקום הימצאו של הנאשם. כתוצאה מכך, מר סונבנד נשא בהוצאות המשפט, בסך 2,000 ל"י, שכן תקופת ההתיישנות נקבעה כתקפה. פסק הדין הדגיש את החשיבות של פנייה נחושה לסעדים משפטיים והבהיר את ההבחנה המשפטית בין אי ידיעת זהותו של הנתבע ומקום מגוריו בבחינת תקופות התיישנות.