פש"ר 220/02

תקציר

ההתאחדות לכדורגל בישראל הלוותה סך של 600,000 דולר למועדון כדורגל הפועל חיפה בע"מ (הפועל חיפה) באמצעות שלושה הסכמים נפרדים שנחתמו בחודשים מרץ ואפריל 2000 ואוגוסט 2000, בערבות איגרות החוב של הפועל חיפה. במקביל, ההתאחדות לכדורגל בישראל הייתה חייבת כספים גם משני מקורות: מכירת זכויות השידור ל-G.C.S, שחולקו בין הקבוצות לפי מפתח קבוע, והמועצה להסדר הימורים בספורט (מועצת ההימורים), שגם העבירה כספים להתאחדות לכדורגל באופן עונתי לפי מפתח. ככזו, הפועל חיפה הייתה חייבת להתאחדות לכדורגל בישראל והייתה זכאית לקבל מהם כספים. כאשר עמדה הפועל חיפה בפני פירוק זמני בשנת 2002 בשל בעיות מס, הסכימה ההתאחדות לכדורגל בישראל למינוי מפרקים זמניים תוך הדגשת זכותה לקזז את הכספים המגיעים לה מהפועל חיפה כנגד הכספים שהיא חייבת להם. בעקבות החלטת בית המשפט משנת 2003 הוסכם כי הפועל חיפה תחזיר את ההלוואות להתאחדות לכדורגל בישראל באמצעות הסדר חלוקה. עם זאת, התעוררה מחלוקת בנוגע למכירת הפועל חיפה למר יואב כץ וחיפה מילניום בע"מ, שכן מס הכנסה טענה כי טענת הקיזוז של ההתאחדות לכדורגל מהווה העדפת נושים פסולה הפוגעת בעקרון השוויון. בית המשפט מצא כי התקיימו במקרה זה התנאים לקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. החובות בין ההתאחדות לכדורגל לבין הפועל חיפה היו הדדיים וניתנים להוכחה, והחוב של הפועל חיפה להתאחדות לכדורגל נקבע עוד לפני שידעו על מעשה פשיטת הרגל. באשר לדרישת החובות ההדדיים, דחה בית המשפט את טענות מס הכנסה לפיהן החוב של הפועל חיפה להתאחדות לכדורגל לא גובש לפני צו הפירוק. בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין פסקי דין קודמים שעסקו בחובות ערבים, שכן החוב של הפועל חיפה להתאחדות לכדורגל בישראל היה מאוחד ובלתי מותנה גם אם מועד פירעונו היה לאחר הפירוק. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענה כי התחייבויות ההתאחדות לכדורגל כלפי הפועל חיפה לא גובשו בעת הפירוק, שכן הן השתנו בהתאם לביצועי הקבוצה ולסכומים שקיבלה ההתאחדות לכדורגל ממקורות אחרים. די היה בכך שהקבוצות ידעו מהם הסכומים הכלליים שהם זכאים לקבל מההתאחדות לכדורגל לפני הוצאת צו הפירוק. בית המשפט הגיע למסקנה כי להתאחדות לכדורגל בישראל יש זכות לנכות את יתרת חוב ההלוואה מהסכומים המגיעים להפועל חיפה. מס הכנסה חויב לשלם אגרת בית משפט בסך 10,000 שקל להתאחדות לכדורגל.