ת"א 869/06

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם קיימת פרקטיקה רפואית בישראל המחייבת רופא להפסיק הריון בשבוע 25 באמצעות המתת חסד לעובר, למרות היעדר פתולוגיה עוברית כלשהי, אך ורק בשל סיבוך מיילדותי וחשש לפגות. התובעת, שחוותה דימום נרתיקי בשבוע ה-24 להריונה, טענה כי היה מקום להיעתר לבקשתה להפסיק את ההיריון, במיוחד לאור העובדה שבנה הנכה קיים בבית. בית החולים הנתבע טען כי פרקטיקה כזו אינה אתית וכי האוטונומיה של התובעת על גופה אינה גוברת על שיקול הדעת הרפואי במקרה זה. השופט פסק לטובת הנתבעת, וקבע כי אין אפשרות רפואית מקובלת להפסקת הריון בריא עקב סיבוכים מיילדותיים. ההליך הסטנדרטי, "תלוי ועומד בניהול", נועד לשפר את סיכויי הישרדות העובר על ידי מעקב אחר מצבו של המטופל. כמו כן, השופטת לא מצאה כל עדות לפתולוגיה עוברית במהלך אשפוזה של התובעת, מלבד הסיבוך המיילדותי. באשר לטענות התובעים בדבר היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, הסבירה השופטת כי מושגים אלה ישימים רק כאשר קיימות אפשרויות רפואיות קיימות. מאחר שהמתת חסד של עובר בריא לא הייתה אופציה רפואית, לא הייתה חובה על הרופאים להסביר לתובעת מסלול זה. השופטת דחתה גם את הטענות לטיפול רפואי רשלני, וקבעה כי התובעת קיבלה טיפול סביר במהלך אשפוזה ולידתה. גם טענות התובעים בדבר כשלים בתיעוד נדחו. משכך, קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו כל רשלנות מצד הצוות הרפואי ולכן דחתה את התביעה, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.