עע"מ 6481/12

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו בערעור בעניין מעמד התושבות של המערער בישראל. הערעור נדחה ממספר נימוקים. ראשית, ההליכים היו נגועים בשיהוי מצד המערער. ההחלטה בעניין התושבות ניתנה בשנת 2009, אך העתירה המנהלית הוגשה רק בשנת 2010, שהיא הרבה מעבר ללוח הזמנים המוסדר. שנית, המערערת ערערה על החלטת התושבות עשור לאחר שניתנה, מבלי שסיפקה כל הצדקה סבירה לעיכוב. שלישית, בא-כוח המערער הצהיר כי אין הוא מערער על ביטול החלטת התושבות עצמה. בית המשפט מציין כי הזמן הרב שחלף מאז ההחלטה הראשונית – כמעט 20 שנה – יוצר קשיים מעשיים לצד המשיב להגן עליה, והתמהמהותו של המערער בערעור על ההחלטה מעידה על מעין ויתור על זכויותיו. לגופו של עניין, בית המשפט מסכים עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, לפיהם טיפולו של המשיב בבקשת המערער לא נפל דופי, וכי מקום מגוריו של המערער הופקע כדין. בית המשפט מדגיש כי התנהלות המשיב לא התאפיינה בשיהוי, רשלנות או טעות בלתי מוצדקים – המשיב נזקק לזמן כדי לחקור את מצבו של המערער ולקבל החלטה בהתאם. זאת ועוד, בית המשפט דן בטענת המערערים כי יש לראות בהחלטה להשיב להם את התושבות רטרואקטיבית, דבר שיוביל לתוצאה שונה בעניינם. בית המשפט דוחה טענה זו ומדגיש כי הליך שרנסקי – אליו מפנה המערער – הוא חריג לכלל ואין להחילו רטרואקטיבית במקרה זה. המערער לא היה בעל תושבות חוקית בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, ולפיכך לא ניתן היה לאשר את הבקשה קודם לכן. בית המשפט מתייחס גם לטענות המערערת בדבר אפליה, בקובעו כי הן לא נתמכו בראיות ויש לדחותן. לבסוף, בית המשפט מציין כי המערערים עדיין יכולים לפנות לוועדה המייעצת מטעמים הומניטריים מיוחדים. המשנה לנשיא, השופט י' עמית והשופט א' שוהם מסכימים עם פסק הדין, שניתן על ידי המשנה לנשיאה ח' מלצר.