עת"מ 23628-02-21

תקציר

העותר, תושב עזה, נישא בשנת 2000 לתושב רצועת עזה ושינה את כתובתו הרשומה לגדה המערבית בשנת 2001, אך המשיך להתגורר ברצועת עזה. בשנת 2015 עבר לגדה המערבית. לאחר המעבר הוא נכנס לרצועת עזה שלוש פעמים: לחתונה, למטרה לא מוגדרת וכדי להתאבל על מות אביו. כשביקש לחזור לגדה המערבית בשנת 2021, סירבו המשיבים בטענה שהשתקע ברצועת עזה. העותר טען כי בקשותיו לחזור לגדה נדחו שוב ושוב וכי הוא נכנס לגדה המערבית שלא כדין דרך גשר אלנבי מירדן, לאחר שעזב את רצועת עזה, ולמרות זאת המשיבים העניקו לו היתרי עבודה כתושב הגדה המערבית. המשיבים טענו כי נעשו שורה של טעויות וכי העותר הצהיר על כוונתו להעתיק את מקום מגוריו הקבוע לרצועת עזה בשנת 2017. עם זאת, בית המשפט מצא כי המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהעותר ביקש או התכוון להעתיק את מקום מגוריו הקבוע לרצועת עזה. זאת ועוד, מעשיהם של המשיבים עצמם – מתן היתרי עבודה לעותר ומתן אפשרות כניסתו לרצועת עזה לצורך אבל – עמדו בסתירה לעמדתם הנוכחית. מאחר שהמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, נדחתה טענתם כי העותר השתקע ברצועת עזה. בית המשפט פסק לטובת העותר, והורה למשיבים לאשר את בקשתו לשוב לגדה המערבית, בכפוף להיעדר התנגדויות ביטחוניות. כן נדרשו המשיבים לכסות את הוצאותיו של העותר בסך 5,000 ₪.