ע"פ 266/88

תקציר

המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין לאחר שרצח אישה שהתגוררה עם אחיו. המערער טען כי לא הייתה לו כוונה להרוג בשל סערת נפש, אך בית המשפט העליון קבע כי היסודות הנפשיים של העבירה הם מודעים ואובייקטיביים, ורגשות נלקחים בחשבון בהגדרת העבירה רק אם נאמר במפורש. מאחר שעבירת הרצח מתחשבת בגורמים רגשיים במבחן הסובייקטיבי של "היעדר קינטור", והדבר לא היה ישים במקרה זה, מצא בית המשפט כי רגשותיו של המערער אינם שוללים את אחריותו. עוד קבע בית המשפט כי דרישת "ההחלטה להרוג" מתקיימת כאשר קיימת כוונה ברורה בעת ביצוע המעשה, ומתקיימים המבחנים ל"היעדר מיידי של קינטור" ו"הכנה". בנוסף, טענות המערער בדבר אי שפיות או שליטה בדחפים לא נתמכו. המצב הנפשי המתואר בהערכה הפסיכיאטרית לא הצביע על אובדן כשירות נפשית, וכעסו של המערער, הגם שדיכא את שיקול דעתו, לא שלל את יכולתו להבין את תוצאות מעשיו. בית המשפט הגיע למסקנה כי כוונתו של המערער להרוג לא נפגעה, וכעסו, תסכולו ושכרותו החלקית רק החלישו את יכולתו לרסן את עצמו. בהיעדר ראיות התומכות בהפחתת החומרה, נדחה הערעור על הרשעתו של בית המשפט המחוזי ברצח. השופט ד' לוין והשופטת א' חלימה הסכימו.