דב"ע נא/204 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב ערעור על אחוזי הנכות שנגרמו למבוטח בתאונת עבודה. הוועדה הרפואית הראשונית קבעה 20% נכות, עליה ערער המבוטח. עם זאת, ועדת הערר הפחיתה את הנכות ל-10%, מה שגרם למבוטח לערער לבית המשפט המחוזי. ערעור זה הסתיים בפסק דין מוסכם, שביטל את החלטת ועדת הערר וחייב הערכה חדשה של הוועדה הרפואית. בטרם נערכה הערכה חדשה זו, משך המבוטח את ערעורו לוועדת הערר. המבוטח דרש קצבה על בסיס הקביעה הראשונית של 20% נכות, אך המוסד לביטוח לאומי לא הסכים, מה שהוביל למחלוקת. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המבוטח, והכיר בזכותו למשוך את ערעורו ולחזור להחלטה הראשונית של 20% נכות. המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק דין זה, וטען כי על המבוטח לכבד את פסק הדין המוסכם ולהופיע בפני ועדת הערר. בית המשפט העליון דחה את הערעור והסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש כי יש לפרש את תקנה 30 לתקנות הנכות, המאפשרת לוועדה רפואית לשנות החלטות נכות, בצמצום. בית המשפט קבע כי זכותו של המבוטח לחזור בו מערעורו היא פרוצדורלית ואינה מחייבת אותו להופיע בפני ועדת הערר. עוד ציין בית המשפט כי פסק הדין המוסכם, שביטל את החלטת ועדת הערר, החיה את זכותו הפרוצדורלית של המבוטח ליזום או לוותר על הליך הערעור. יתר על כן, בית המשפט הבחין מקרה זה מתקדימים קודמים, והדגיש כי פעולת המבוטח אינה מהווה ניצול לרעה של ההליך, שכן האינטרסים של המוסד לא נפגעו. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו.