עב"ל 26969-09-21

תקציר

בית הדין הארצי לעבודה הגיע למסקנה לקבל את ערעורו של המערער, אשר ביקש לבחון מחדש את זכאותו לקצבה מיוחדת בגין שימוש בחלופה של תחבורה ציבורית. בית המשפט מצא כי ניתוחו של בית המשפט המחוזי בדבר יכולתו של המערער להשתמש בתחבורה ציבורית היה פגום, שכן הוא התבסס אך ורק על עדויות עדים ללא התחשבות מספקת במצבו הרפואי והנפשי של המערער. למרות השימוש בפועל של המערער בתחבורה ציבורית, הוא חווה כאב, פחד ובושה משמעותיים בשל מוגבלותו, אשר לא נבדקו ביסודיות על ידי בית הדין האזורי. ההחלטה הקודמת לא כללה ביקורת שיפוטית מספקת על החלטת המוסד, ואף לא אפשרה חוות דעת מומחה רפואי או הערכה מפורטת של נסיבות המערער. יתר על כן, ההערכות שנעשו על ידי הרופאים לא פורטו דיים, ללא הערכה מקיפה של כאבו של המערער ונושאים אחרים הקשורים למצבו. בית המשפט הדגיש כי ההכרעה בדבר יכולתה של המערערת להשתמש בתחבורה ציבורית היא רפואית ביסודה וצריכה להיות כרוכה בתובנות מומחים. משכך, הוחזר עניינו של המערער למוסד להערכה מחודשת, תוך הקפדה על שקילת כל הגורמים הרלוונטיים כדין, לצד מתן הזדמנות למערער להציג את טענותיו ישירות בפני הרופא המוסמך. בנוסף, חויב המוסד, המוסד לביטוח לאומי, לכיסוי הוצאותיו של המערער ושכר טרחת עורך דין, בסך 5,000 ₪. החלטה זו ניתנה ביום 8.6.2023, ומשקפת הכרה שיפוטית רחבה יותר באתגרים הפיזיים והנפשיים הרבים שעמדו בפני המערער בעת השימוש בתחבורה ציבורית.