עב"ל 18627-02-17

תקציר

זהו המקרה של מרדכי הלמן, נפגע פוליו מוכר, שקיבל פיצוי חד פעמי וקצבה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי בשנת 2007 בעקבות בקשתו. מצבו של הלמן החמיר עם השנים. הוא הגיש בקשה לבדיקה חוזרת ונמצא לו בשנת 2011 נכות יציבה בשיעור של 65%, המזכה אותו בקצבה חודשית מוגדלת. בשנת 2015 נבדקה שוב נכותו והשיעור הועלה ל-100%. מר הלמן התבשר כי יקבל פיצוי חד פעמי משלים בסך 84,654 שקל. עם זאת, 11 יום לאחר מכן, הביטוח הלאומי חזר בו מהצהרה זו, בטענה כי החוק אינו קובע פיצוי חד פעמי נוסף במקרה של החמרת רוח. הלמן תבע את הביטוח הלאומי בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בדרישה להפרש בין הפיצוי החד פעמי שקיבל ב-2007 לבין הסכום שהיה מקבל ב-2015. בית הדין המחוזי פסק לטובת הביטוח הלאומי. מר הלמן ערער על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה דחה את הערעור. השופטים קבעו כי מטרתו של חוק הפיצויים לנפגעי פוליו היא לבטא את מחויבות המדינה לנפגעי הפוליו, וההיסטוריה החקיקתית הראתה כי מנסחי החוק התכוונו לתעדף תמיכה שוטפת על פני פיצוי חד פעמי. מכאן, שהיעדר הוראה מפורשת לעדכון פיצוי חד-פעמי במקרה של עוגמת נפש הצביע על החלטתו המודעת של המחוקק שלא לקיימו. עוד סברו השופטים כי פרשנות החוק לטובתו של הלמן תביא לפרשנות מרחיבה ותיצור נטל תקציבי. זאת ועוד, התכליות האובייקטיביות והסובייקטיביות של החקיקה התכנסו במקרה זה, לטובת פרשנות סבירה שלא העניקה למר הלמן את הפרש הפיצויים המבוקש. לבסוף ציינו השופטים כי האישור הראשוני של הביטוח הלאומי לבקשה היה טעות, שתוקנה מיד.