ת"א 41933-06-18

תקציר

השופטת דוחה את התביעה נגד הנתבעים בשל התיישנות והיעדר אחריות מצידם. באשר לתקופת ההתיישנות, השופטת מקבלת את טענת הנתבעים כי הנזק אירע לא יאוחר משנת 2006, ומאחר שהתביעה הוגשה בשנת 2018, ברור כי מגבלת הזמן הסטטוטורית חלפה. השופט מציין כי זכותו של התובע לתבוע בגין נזק זה התיישנה כעת, שכן חלפו למעלה מעשר שנים מאז גילוי הנזק. בנוסף, מדגישה השופטת כי החמרה הדרגתית של הנזק לאורך השנים אינה משפיעה על תקופת ההתיישנות. באשר לחבות, השופט מצדד בנתבעים וקובע כי התובע לא הצליח להוכיח קשר סיבתי בין נזקו לבין רשלנות כלשהי מצד הנתבעים. השופטת קובעת כי סביבת העבודה שתיארה התובעת הייתה סבירה וכי הנתבעים לא התרשלו בניהולה. השופטת רואה בעדות התובע עדות של בעל הדין היחיד, שאינה נתמכת בראיות משמעותיות, ולכן אינה משוכנעת כי הנזק נגרם כתוצאה מעבודתו של התובע עבור הנתבעים. כמו כן, השופט מציין כי התובע עבד כמנהל עבודה במשך שנים רבות ולא נדרש להפעיל כוח פיזי כמתאר. בסיכומו של דבר, השופט מגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לחבות משפטית וכי הנזק הנטען לא נבע מרשלנות הנתבעים. משכך, התביעה נדחית, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.