ת"א 58035-01-23

תקציר

פסק הדין דן בתחולת חוק פינוי בינוי במקרה בו שני נתבעים סירבו לחתום על הסכם התחדשות עירונית. החוק נועד לעודד פרויקטים של התחדשות עירונית תוך איזון בין זכויות הדיירים המסרבים להתפנות מדירותיהם לבין זכויות רוב בעלי הדירות במתחם והאינטרס הציבורי בקידום פרויקטים מסוג זה. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם סירובם של הנאשמים הוא סביר, בהתחשב בנימוקיהם הכנים והראויים, ובנסיבות שהובילו להתנגדותם. בפסק הדין מודגש כי על התובעים, המייצגים את מרבית בעלי הדירות, מוטל הנטל להוכיח את היתכנות עסקת ההתחדשות העירונית. על בית המשפט להבחין בין סירוב סביר לבין סירוב בלתי סביר, שהוא סחטנות במהותה. מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי סירוב הנתבעים היה בלתי סביר, נדחתה הטענה כי סירובם מהווה עוולה. השופט הגיע למסקנה כי גילם של הנתבעים, מצבם הבריאותי, השיפוצים האחרונים ומשכו הנרחב והיקפו של הפרויקט מצדיקים את סירובם הסביר. יתר על כן, בית המשפט לא תפס את המניע של הנאשמים כסחטנות אלא כאמיתי וישר. לפיכך, הנתבעים לא יישאו באחריות נזיקית, ובקשת התובעים למינוי כונס נכסים שיחתום בשם הנתבעים נדחתה. פסק הדין מחזק את התפיסה כי זכות הדיירים בבית משותף אינה מוחלטת ומכיר באינטרס הציבורי בהתחדשות עירונית, אך הוא גם מדגיש את חשיבות ההגנה על זכויותיהם של דיירי מיעוט.