ע"א 1052/05

תקציר

המשיב השקיע 45,000 ₪ והצטרף לעסק בבעלות שתי המערערות כשותף שווה. עם זאת, העסק לא תפקד כמצופה, והמשיב עזב את החברה כעבור שבעה חודשים. לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם פרישה, במסגרתו התחייבה החברה לשלם למשיב 1,000 ₪ מדי חודש למשך 45 חודשים, והמשיב ויתר על מניותיו בחברה. המשיב תבע את המערערים באופן אישי, יחד עם החברה, להשבת השקעתו, בטענה כי הציגו בפניו מצגי שווא ופעלו בחוסר תום לב. בית משפט קמא הטיל על המערערים אחריות אישית, והביא אותם לערער על ההחלטה. השופט וסרקרוג היה דוחה את הערעור. לטענתם, המערערים, תוך ניצול מצבו של המשיב, גרמו לו להצטרף לחברה ולאחר מכן להתפטר בחוסר תום לב. השופטת מדגישה כי טענותיהם העובדתיות הסותרות של המערערים ופרשנותם של ההסכמים הרלוונטיים תומכות בגרסתו של המשיב לאירועים. "הסכם ההצטרפות", לפיו העביר המשיב את הסכום ישירות למערערים, יצר חיוב אישי ביניהם. יתר על כן, "הסכם הפרישה" מטיל חובה משפטית על החברה, שאינה "הסכם ג'נטלמני". השופט גם מפריך את טענת המערערים כי חובת הפירעון הייתה מותנית, ומציין כי החברה לא הצליחה להוכיח את התנאים. בנוסף, הימנעותם של המערערים מהצגת ראיות רלוונטיות מחזקת את טענת המשיב. מכאן מגיע השופט למסקנה כי כל המערערים, ביחד ולחוד, חייבים להשיב למשיב את מלוא הסכום. השופט כהן חולק על דעתו של השופט וסרקרוג. הם יקבלו את הערעור בעניינם של המערערים שניים ושלושה, תוך שהם מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא נגדם. הסכם הפרישה, כנוסחו, מטיל את חובת ההחזר על החברה, ולא על המערערים הבודדים. טענת המשיב כי המערערים הציגו מצגי שווא ופעלו בחוסר תום לב אינה מוכחת דיה, ונטל ההוכחה מוטל על המשיב. לפיכך, סבור השופט כהן כי יש לפרש את הסכם הפרישה כפשוטו, ולפטור את המערערים שניים ושלושה מאחריות אישית. בסופו של דבר, החלטת הרוב היא לדחות את הערעור אלא את השופט כהן שיבטל את פסק הדין נגד המערערים שניים ושלושה. כל השופטים מסכימים להטיל אחריות משותפת ומספר להוצאות המשפט של המשיב ולשכר טרחת עורך הדין.