ע"א 404/61

תקציר

עניינו של שוכר, המשיב, אשר שלח לבעל ביתו, המערער, הצהרות על כוונתו לפנות את הנכס המושכר והציע שוכר חלופי, כאמור בסעיף 14 לחוק דמי מפתח, תשי"ח-1958. עם זאת, לפני מועד הפינוי שנקבע בהצהרות, נטש המשיב את חוזה השכירות ועבר לדירה אחרת אך שמר על המפתח. בקשתה הראשונית של המשיבה לקבלת היתר להעברת החכירה נדחתה מחמת איחור. מספר חודשים לאחר מכן שלח המשיב תצהירים חדשים והגיש בקשה נוספת להיתר, אך המשכיר הקדים זאת בכך שהגיש תביעת פינוי בעילה של נטישה. התיק טיפס בסולם המשפטי, ובסופו של דבר הגיע לבית המשפט העליון, שהיה צריך לקבוע את ההשלכות של נטישת השוכר את חוזה השכירות לפני ואחרי נקיטת פעולה לפי חוק דמי מפתח. בית המשפט העליון קבע כי שוכר הנוטש חוזה שכירות בטרם נקט בצעדים לפי חוק דמי מפתח ושוכר שניסיונותיו לקבל אישור לא צלחו, אינם יכולים להשיב לעצמם את החזקה במושכר באמצעות סעד מן היושר, שכן תכליתו של סעד זה היא לקבל חלק מדמי המפתח. בית המשפט קבע כי במקרה זה יש להתייחס לנטישה כאל נטישה רגילה, המובילה לאובדן הגנת החוק. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי סעד מן היושר אינו חל על שוכר שנטש את חוזה השכירות ומבקש לגבות דמי מפתח בדיעבד, שכן לא יהיה זה צודק להעניק סעד כזה למסיג גבול. פסק הדין הבהיר את מעמדו של דייר החורג מהדרך שהותוותה בחוק דמי מפתח, ואישר כי דייר כזה אינו מאבד אוטומטית את זכויותיו אך עדיין עשוי להיות כפוף לפינוי. דעת הרוב של בית המשפט הייתה כי מעשיו של המשיב מהווים עילה משפטית לפינוי וכי הוא אינו זכאי לסעד מן היושר. לפיכך, הערעור התקבל, ופסק דינו של בית משפט השלום, שהורה על פינוי המשיב, הושב על כנו.