ע"א 4541/91

תקציר

החלטת בית המשפט העליון דנה בערעור שעסק בבעלי קרקעות בירושלים שרכושם הופקע לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) תש"ג-1943. המערערים ערערו על ההפקעה בבית המשפט, ולמרות שעתירתם נדחתה בתחילה, התפתח משא ומתן לפיצויים, שהסתיים בהסכם על קרקע חלופית במקום פיצוי כספי. הסכם זה הותנה באישור ועדת הפטור ממכרזים ציבוריים, אשר בסופו של דבר לא אישרה אותו, מה שהוביל את בית המשפט המחוזי להכריז על ההסכם כבטל בשל היעדר חוזה מחייב. בערעור בחן בית המשפט העליון האם ההוראה בדבר אישור ועדת הפטור היא "תנאי השעיה" – קרי, תנאי המשפיע על ביצוע החוזה ולא על היווצרותו. בית המשפט אישר כי ההסכם אכן תקף בתנאי ההשעיה האמור, ובכך התנה אותו באישור הוועדה לביצוע. זאת ועוד, בית המשפט העליון מתח ביקורת על התנהלות בא כוח המשיב על כך שלא הציג את ההסכם לוועדת הפטור בתום לב, כנדרש בחוק, דבר שפגע בקיום תנאי ההשעיה. משכך, קבע בית המשפט כי המערערים זכאים לסעד, שכן אי קיום תנאי ההשעיה אינו יכול לשמש לביטול ההסכם. פסק הדין ניתן תוך מתן הנחיה לבית המשפט המחוזי לשקול מחדש את הסעדים הראויים למערערים. פסק הדין הדגיש עקרונות של תום לב באכיפת חוזים, במיוחד עבור גופים מנהליים ציבוריים, וקבע סטנדרטים גבוהים יותר בהתנהלותם כדי להבטיח הגינות ושקיפות. ההחלטה הראתה גם ניואנסים פרוצדורליים, כגון הבחנה בין שלבי תוקפו של החוזה ומימושו, והיא הדגישה את הצורך של גופים ציבוריים לכבד את התחייבויותיהם המפורשות או לשאת באחריות לכשלים מינהליים.