עת"מ 21633-02-17

תקציר

המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי של 6 שנים בהגשתה, וכי משא ומתן בין העותר למשיב לא ריפא פגם זה. עם זאת, השופט לא קיבל טענה זו, ובמקום זאת הפנה לפסיקה קודמת לפיה אין לדחות עתירה מאוחרת על הסף, וכי לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד האחרון להגשה. השופט מצא כי טענת השיהוי האובייקטיבי של המשיב אינה מתקיימת, שכן המשיב לא הוכיח די הצורך נזק כלכלי כלשהו הנובע מהשיהוי, מה גם שהמשיב לא פעל באופן אקטיבי לגביית חובות טרם הגשת העתירה. זאת ועוד, השופט קבע כי טענת ההתיישנות של העותר – לפיה החוב עלה על תקופת ההתיישנות – אינה חסומה בזמן, שכן המשיב לא הוכיח את טענת השיהוי, ועתירתו העיקרית של העותר – שהוגשה בתוך 30 יום מיום הודעת המשיב על סיום כהונתו כחבר מועצה – לא נדחתה. עוד ציינה השופטת כי העותרת העלתה את טענת ההתיישנות במהלך משא ומתן עם המשיב, והמשיבה לא דחתה טענה זו על הסף. לגופה של טענת ההתיישנות, הסכים השופט עם העותר כי פקעו חובות הארנונה בגין מחסנו עד סוף שנת 2003 ובגין מקום מגוריו עד סוף שנת 2004, וכי המשיב אינו רשאי לגבות חובות אלה. זאת, על יסוד הקביעה כי המשיב לא נקט בהליכי גבייה מנהליים אקטיביים בתקופה זו, וכי אין די בהליכים בהם פתח המשיב בשנת 2011 כדי לעצור את תקופת ההתיישנות. לפיכך, נדחתה טענת המשיב כי חובות העותרת לא היו חסומים בזמן. בהתחשב בכך שהעותר שילם חלק מהחובות במהלך הדיונים, החליט השופט כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.