ע"פ 1119/11

תקציר

ערכאת הערעור החליטה לדחות את ערעורו של המערער הן על הרשעתו והן על העונש שהוטל, ומצאה אותו אשם בגרימת מותן של שתי נשותיו ובתו במזיד, וכן בגרימת חבלה חמורה לבת אחרת. ההחלטה התבססה על ראיות נסיבתיות משכנעות לפיהן המערער רקם תכנית מחושבת להרוג את בני משפחתו באמצעות נהיגה ברכב מצוק בגובה 90 מטר. גם על רקע חילוקי דעות בין השופטים באשר לסעיף העבירה המתאים למותה של הבת, הגיע בית המשפט למסקנה כי במעשיו התכוון המערער לגרום למותם. בית המשפט הדגיש כי ראיות נסיבתיות יכולות להיות חזקות כמו ראיות ישירות אם הן מובילות למסקנה ההגיונית היחידה המאשרת אשמה. נמצא כי המערער, שלא הצליח לספק הסבר חלופי אמין, לא הראה כל כוונה למנוע את נפילת הרכב, ובכך אישר את כוונתו להרוג. התנהגות מפלילה נוספת כללה את מעשיו החשודים של המערער לפני האירוע, כגון חידוש הביטוח והתנהלות מוזרה לאחר האירוע, אשר חיזקו את ראיות האשמה. הטעיית החוקרים ומתן הסברים כוזבים חיזקו עוד יותר את אשמתו. בהתייחסו לכשלי חקירה לכאורה ולהשפעתם על ההגנה, מצא בית המשפט אותם בלתי מבוססים והגיע למסקנה כי אין בהם כדי לפגוע בזכותו של המערער למשפט הוגן. כך, נוכח הראיות המבוססות בדבר רצח בכוונה תחילה וניסיון לרצח, אושרו פסק הדין והעונשים המצטברים, ללא כל נימוקים משכנעים לשינוי החלטת בית משפט קמא, תוך הדגשת קדושת חיי האדם והחובה המוסרית להטיל עונשים חמורים על מעשים נתעבים אלה.