ע"א 599/68

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד בעניין ניכוי פיצויי נזק שנפסקו לתובע שנפגע במחנה צה"ל. המערערת טענה כנגד ניכוי קצבאות שהתקבלו ממקורות שונים, ובפרט מלשכת הרווחה, מהסכום הכולל שחבה המשיבה, מדינת ישראל. המשיבה, בערעורה שכנגד, ערערה על תשלום ריבית על הפיצויים בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה. שני הצדדים קיבלו באופן חלקי את ערעוריו של זה, כך שהסוגיה העיקרית שנותרה היא האם בית המשפט ניכה נכונה את ההטבות שהתקבלו מלשכת הרווחה. המחלוקת המרכזית הייתה בנוגע לפרשנותם של חוקים רלוונטיים: החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (גמלת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, וחוק שירותי הסעד משנת 1958. החוק משנת 1964 מאפשר למוטב בפיצויים לקבל בחזרה טובות הנאה מעושה-הנזק, במידה שהמוטב היה חב כלפי האחרון אלמלא הועיל הנזק. החוק משנת 1958 מחייב אנשים המקבלים סעד מלשכת הסעד וחווים גידול בהכנסותיהם או בנכסיהם לשלם ללשכה אם צרכיהם וצרכי התלויים בהם מסופקים במידה מספקת. המערערים חששו כי ניכוי תגמולי לשכת הרווחה מהתביעה יוביל למצב בו לא יקבלו דבר, לא מהמדינה ולא מהלשכה, למרות הוצאות הלשכה מטעמם. השופטים, השופט זילברג והשופטת לנדוי, קבעו כי תשלומי הסעד מחוק שירותי הסעד אינם נחשבים ל"תגמולי נזק" כהגדרתם בחוק התשכ"ד-1964, כל עוד הנפגע חייב בהחזר לפי החוק משנת 1958. הם נימקו זאת בכך שניכוי סכומים שעל הנפגע להחזיר יגרום להם לסבול פעמיים. במקום זאת, הציעו השופטים לבטל את ניכוי קצבאות לשכת הרווחה מהפיצויים ולאפשר ללשכה לתבוע אותן בחזרה לפי החוק משנת 1958, במידת הצורך. המדינה חויבה לשלם למערערת את הסכום שנוכה בתוספת ריבית, ובמקרה שלשכת הרווחה תתבע סכום זה, גורלה יהיה תלוי בתוצאה. בהסכמת הצדדים תוקן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והמשיב חויב לשלם הוצאות למערערת.