עת"מ 21362-02-18

תקציר

בעתירה נטען כי נוסח החלטות המועצה הארצית בדבר העתקת שטחים עיקריים שנבנו בהיתר בקומת המרתף סותר את ההחלטות עצמן. לטענתם, השימושים בשטחים שהועברו צריכים להישאר זהים להיתר שניתן להם במרתף, בעוד שההחלטות התכוונו אחרת. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי החלטות המועצה הארצית נועדו לשקם או לנייד את השימושים העיקריים שהיו קיימים לפני הריסת המבנה, כפי שהוגדרו בהיתר הבנייה. השופט, סגן שאול שוחט, הדגיש כי המועצה לא התכוונה לשנות את השימושים מהמרתף לקומות העליונות אלא לשמר אותם. הוא מצא כי לשון ההחלטה מצביעה בבירור על שיקום שימושים קיימים או על ניודם, וכי פרשנותה של העותרת נעדרת בסיס לשוני. עוד הסביר שוחט כי החלטות המועצה הארצית, לרבות ההבהרה הראשונה והשנייה, התייחסו באופן עקבי ל'שימושים' ולא ל'שטחים'. הוא הדגיש כי הכוונה מאחורי ההחלטות הייתה להוסיף את אפשרות העברת השימושים להחלטה המקורית בעניין השיקום, והחלטות ההבהרה הסתפקו בהוראות נוספות. השופט דחה גם את שיקוליו התכנוניים של העותר, בקובעו כי הם נעדרי תוכן מאחר שהתוכניות כבר אפשרו עירוב שימושים, לרבות משרדים במרתף. לטענת שוחט, שיקום השימושים צריך להיקבע על ידי מוסדות התכנון ובצדק הושאר לשיקול דעתם. הוא הגיע למסקנה כי החלטות המועצה הארצית סבירות ועולות בקנה אחד עם עניינים תכנוניים-מקצועיים, ועל כן העתירה נדחתה. כמו כן, חויב העותר לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.