ע"פ 21/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעורך דין מתל אביב שהואשם בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וסעיף 98(ג) לחוק מס שבח מקרקעין. לאחר משפט ממושך, זוכה עורך הדין מהאישום הראשון אך הורשע באישום האחרון, שהעונש עליו הוא עד שנתיים מאסר או קנס, ונידון לשנת מאסר. הערעור על הרשעה זו ועל גזר הדין סובב סביב מספר נקודות שנויות במחלוקת. ראשית, טוען המערער כי הצהרותיו הכוזבות לא נאמרו "ביודעין", אולם טענה זו מופרכת בכך שההצהרות היו שגויות בעליל והמערער היה מודע לכך שהקונים שילמו מחירים גבוהים מאלה שנרשמו. שנית, ההגנה טוענת כי העסקאות המדוברות היו פטורות ממס רווחי הון, אך בית המשפט דוחה זאת בנימוק שגם אם היה הדבר נכון, עדיין היה המערער אשם במסירת הצהרות כוזבות. שלישית, נטען כי הגדרת "מכירה" בחוק מס שבח אינה חלה עוד בעקבות שינויים בדיני המקרקעין, אך בית המשפט קובע כי ההגדרה הרחבה בחוק הקודם ברורה וכוללת כל הסכם למכירת מקרקעין. לבסוף, טוענת המערערת כי ההסכמים הנדונים היו "התחייבויות לביצוע עסקה במקרקעין" שלא היו מפורטים דיים כדי לעמוד בדרישות החוק, אך בית המשפט מוצא כי הם עומדים באמות המידה הנדרשות. ככלל, בית המשפט מוצא כי מעשיו של המערער בהכנת מסמכים כוזבים עולים כדי מעשה מרמה הראוי לתגובה חריפה, ועל כן הערעור על הקלה בעונש נדחה.