עמ"ש 5399-09-12

תקציר

הערעורים נובעים מפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים שדן בשלוש תביעות הנובעות מסכסוך בין בני זוג: תביעת רכוש של האישה נגד הבעל, תביעה לצו מניעה מצד הבעל ותביעת מזונות ומזונות ילדים על ידי האישה. המחלוקת העיקרית הייתה לגבי סיווגם של מספר נכסים, לרבות נכס שנרכש במהלך הנישואין, כנכסים משותפים או נפרדים. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור הבעל, ואישר את קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי הנכס שנרכש במהלך הנישואין הוא רכוש משותף וכי אין לחייב את האישה בחובות הבעל. עוד קבע בית הדין כי טענת הבעל כי נכסי המטלטלין נרכשו לפני הנישואין אינה תקפה, שכן הנכסים שימשו במשותף במשך שנים. יתר על כן, בית המשפט המחוזי הסכים עם החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא להטיל סנקציות על האישה בגין אי החזרת חפצי הערך של הבעל וקיבל את הסדרי המזונות והמזונות. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא טעם בטענת הבעל בדבר קביעת הוצאות חריגות, ותיקן את פסק הדין כך שיאפשר למורה, לרופא המשפחה או לבית המשפט לענייני משפחה לקבוע הוצאות הכרחיות מעל 500 ₪ לילד לחודש. ערעורה של האישה התייחס לטענותיה על דירה הרשומה על שם הבעל, אותה רכש לפני נישואיהם, והלוואה שקיבל מאביו. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה, ואישר את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי הדירה והחזר ההלוואה הם נכסים נפרדים וכי האישה לא הביאה ראיות מספיקות לסווגם כרכוש משותף. בנוסף, הדגיש בית המשפט המחוזי כי עדותו הבלתי מהימנה של הבעל, שהיוותה גורם משמעותי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הייתה תוצאה של התנהלותו במקרה הנוכחי ואינה מהווה "עונש". לבסוף, לאור תוצאות הערעורים, הורה בית המשפט המחוזי לבעל לשאת בהוצאות האישה והחזיר לה את הפיקדון.