תמ"ש 44289-09-19

תקציר

התובעים, בני זוג נשואים, ביקשו להיות מוכרזים כ"בנים ממשיכים" של ההורים שנפטרו במשק חקלאי שבו היו להורים זכויות כמורשים. בני הזוג טענו כי ההורים מינו אותם כבנים יורשים במכתב, שאושר על ידי ועד ההתאגדות של המושב. עם זאת, המינוי לא נרשם באופן רשמי בגופים המיישבים הרלוונטיים. הנתבעים, אחיה של התובעת, חלקו על המינוי, וטענו כי ההורים לא התכוונו להעניק את החווה לתובעים וכי כתב המינוי היה רק אמצעי לסייע לתובעים לקבל הלוואת משכנתא לבניית ביתם בחווה. בית המשפט בחן את הראיות והעדויות, בהתחשב בנטל ההוכחה המוטל על התובעים בשל אי זמינותם של ההורים המנוחים. נמצא כי התובעים לא הצליחו להוכיח כי בכוונת ההורים למנותם כבנים יורשים. נסיבותיהם והתנהלותם של כל הצדדים המעורבים, לרבות האופן האגבי שבו הוכן ונחתם כתב המינוי, הצביעו על כך שהליך המינוי לא היה אמיתי. במקום זאת, סביר להניח שהיה זה חוזה למראית עין כדי להקל על הלוואת המשכנתא של התובעים ובניית הבית. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי התנהלות התובעים לא תאמה את ציפיותיו של בן יורש, שכן היו להם יחסים מתוחים עם המנוח ולא טיפלו בהם כראוי בזקנתם. לחילופין, גם אם הייתה כוונה למנות את התובעים, יש לראות בכך מתנה מותנית, שהתובעים לא זכו לה בשל חוסר התמיכה והדאגה להורים. לסיכום, דחה בית המשפט את תביעת התובעים והורה להם לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין הדגיש את חשיבות הרישום הפורמלי במקרים כאלה וקבע כי כוונתם האמיתית של הצדדים לא באה לידי ביטוי בכתב המינוי.