עב"ל 55430-11-24

תקציר

## ניתוח משפטי של פסק דין עב"ל 55430-11-24 - אבראהים סלטי נ' המוסד לביטוח לאומי **מבוא** פסק דין זה עוסק בערעור על החלטת בית הדין האזורי, אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בהתפרצות מחלה נדירה, "מיוזיטיס אוסיפקנס", כתוצאה מתאונת עבודה. המחלה גרמה למערער להגבלה בפתיחת הפה ולצורך בסדרת ניתוחים. המחלוקת המרכזית נסובה סביב השאלה האם יש קשר סיבתי בין חבלה קלה בלחי שמאל, שנגרמה למערער במהלך עבודתו, לבין התפרצות המחלה. **עובדות המקרה** המערער, חשמלאי במקצועו, נפגע בלחי שמאל כתוצאה מהיתקלות בקרש בולט באתר בנייה. כ-48 שעות לאחר מכן, פנה לחדר מיון עקב הגבלה בפתיחת הפה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו להכרה בתאונה זו כתאונת עבודה, בטענה שהליקוי נגרם מתחלואה טבעית. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המוסד, תוך התבססות על חוות דעת מומחה ראשון, פרופ' בודנר, שקבע כי אין קשר סיבתי מובהק בין החבלה לליקוי. **חוות דעת המומחים וההשלכות המשפטיות** 1. **פרופ' ליפא בודנר (המומחה הראשון):** * **ממצאים:** המומחה הראשון זיהה אבן בבלוטת הרוק, הגדלה של הקורונואיד פרוצס (סיבה ידועה להגבלת פתיחת הפה), ומוקדי הסתיידות בשריר המסטר. הוא ציין כי הגדלה של הקורונואיד פרוצס היא סיבה ידועה להגבלה בפתיחת הפה, וכי התובע עבר כריתה של הקורונואיד. * **קשר סיבתי:** פרופ' בודנר שלל קשר סיבתי מובהק בין החבלה הקלה לבין מצבו הנוכחי של המערער. לדעתו, ההגבלה בפתיחת הפה נובעת מהגדלת הקורונואיד פרוצס, והמצב הנוכחי נובע מהניתוחים שבוצעו. הוא גם ציין כי "מיוזיטיס אוסיפקנס" (MO) היא מחלה שחולפת מעצמה (SELF-LIMITING) ואינה מצדיקה כריתה נרחבת, וכי ההמתנה להחלמה ספונטנית מומלצת. * **התמודדות עם התשובות לשאלות הבהרה:** בהתמודדות עם שאלות הבהרה, פרופ' בודנר אישר כי "פוסט-טראומתי" משמעו לאחר חבלה, וכי הסתיידות בשריר יכולה להיגרם מחבלה. עם זאת, הוא המשיך לטעון כי החבלה הייתה בלחי בלבד ולא ברקמת השריר, ולכן אין קשר סיבתי להתפרצות המחלה. הוא גם הביע ספק לגבי האבחנה של MO, וציין כי היא נדירה בפנים וקשורה לרוב לפגיעות כירורגיות. 2. **ד"ר איתן דנקנר (המומחה השני):** * **ממצאים:** ד"ר דנקנר אבחן כי המערער סובל מ"מיוזיטיס אוסיפיקנס" (MO), אך ציין כי המחלה "ככל הנראה הייתה קיימת אצל התובע טרם התאונה, והחבלה בתאונה היוותה טריגר להתפרצות המחלה." הוא הוסיף כי "קיים יסוד סביר להניח, כי מחלה זו הייתה מתפרצת אצל התובע אף ללא קשר לתאונה." * **קשר סיבתי:** בעוד שד"ר דנקנר סבר כי המחלה הייתה יכולה להתפרץ גם ללא התאונה, הוא קבע במפורש ש"החבלה באירוע היוותה טריגר להתפרצות המחלה אצלו." הוא העריך כי "מידת השפעת התאונה על התפרצות המחלה, הינה בשיעור של פחות מ- 50%". * **השלכות על תקופת אי-כושר:** לאחר קבלת שאלת הבהרה נוספת, ד"ר דנקנר קבע באופן חד משמעי כי תקופת אי-הכושר בת 90 הימים, שתחילתה מיד לאחר התאונה, "נבעה מהתאונה ומהמגבלות שנגרמו לתובע מיד לאחריה". הוא הדגיש כי "אין אנו יכולים לדעת מתי הייתה מתפרצת המחלה, אלמלא התאונה, ומה היה משך תקופת אי הכושר במועד אחר, בו הייתה מתפרצת המחלה, ללא קשר לתאונה. לכן, יש לייחס את מלוא תקופת אי הכושר של 90 ימים, לתאונה." **עקרונות משפטיים והתפתחויות בפסיקה** 1. **הגדרת "תאונת עבודה":** סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונת עבודה כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". סעיף 83 מוסיף כי תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים נראים לעין לא תיחשב כתאונת עבודה אם השפעת העבודה פחותה מהשפעת גורמים אחרים. 2. **הוכחת קשר סיבתי:** הפסיקה מראה כי גם כאשר קיימת תאונה עם גורם חיצוני נראה לעין, אך המחלה הנטענת אינה בהכרח תוצאה ישירה ומיידית שלה (כמו במקרה של מחלות אוטואימוניות או מחלות המתפתחות לאורך זמן), יש לבחון את הקשר הסיבתי באופן מדוקדק. במקרים אלו, בתי הדין נוטים למנות מומחה רפואי שיעריך את מידת ההשפעה של התאונה על התפרצות המחלה או החמרתה. 3. **חזקת הסיבתיות:** במקרים של תאונה עם גורם חיצוני, קיימת חזקת סיבתיות (סעיף 38 לחוק). עם זאת, חזקה זו ניתנת להפרכה, במיוחד כאשר המחלה אינה תוצאה ישירה של חבלה חיצונית, אלא מחלה אוטואימונית או תהליך פתולוגי אחר. 4. **מבחן העיתוי ("טריגר"):** הפסיקה מצאה לנכון להכיר בקשר סיבתי גם כאשר התאונה אינה גורמת למחלה באופן ישיר, אלא משמשת כ"טריגר" להתפרצותה או להחמרתה. במקרה כזה, מידת השפעת התאונה על עיתוי פרוץ המחלה או הליקוי הופכת לגורם מכריע. ככל שהתאונה החיש את התפרצות המחלה, כך גוברים הסיכויים להכרה בתאונה כתאונת עבודה. 5. **עדיפות לחוות הדעת המיטיבה:** במקרים בהם עומדות בפני בית הדין שתי חוות דעת רפואיות בעלות משקל זהה, כאשר האחת תומכת בקשר סיבתי והשנייה שוללת אותו, ההלכה הפסוקה קובעת שיש להעדיף את חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח. **התפתחות ההליך וקבלת הערעור** * **החלטת בית הדין האזורי:** בית הדין האזורי דחה את התביעה, בטענה כי קביעות המומחה הראשון היו מובהקות ואין בהן סתירות. * **שאלת ההבהרה הנוספת:** בית הדין הארצי, לאחר הדיון, הפנה שאלת הבהרה נוספת למומחה השני, בנוגע לקשר בין התאונה לתקופת אי-הכושר. * **תשובת המומחה השני:** תשובת ד"ר דנקנר היוותה נקודת מפנה. הוא קבע במפורש כי תקופת אי-הכושר בת 90 הימים נבעה מהתאונה ומהמגבלות המיידיות שנגרמו לה. הוא הדגיש כי לא ניתן לדעת מתי הייתה המחלה מתפרצת ללא התאונה, ולכן יש לייחס את תקופת אי-הכושר לתאונה. * **טענות הצדדים:** המערער טען כי תשובת המומחה השני מוכיחה כי ההתפרצות ותקופת אי-הכושר נגרמו עקב החבלה. המוסד טען לקיום סתירה בדברי המומחה וביקש להפנות שאלה נוספת. * **הכרעת בית הדין הארצי:** בית הדין הארצי קיבל את הערעור. הוא קבע כי, על בסיס חוות דעת המומחה השני, ההתקלות בקרש היוותה "טריגר" להתפרצות המחלה בעיתוי בו היא התרחשה. בנוסף, בית הדין קבע כי לא נסתרה חזקת הסיבתיות ביחס לתקופת אי-הכושר. * **החלת עקרון עדיפות חוות הדעת המיטיבה:** בית הדין הארצי הדגיש כי עומדות בפניו שתי חוות דעת סותרות, ולכן עליו להעדיף את זו המיטיבה עם המערער, דהיינו את זו של המומחה השני. **חידושים והשלכות משפטיות** 1. **הדגשת תפקיד ה"טריגר" בפסיקה:** פסק דין זה מדגיש את החשיבות שבית הדין מייחס לעקרון ה"טריגר" בהקשר של מחלות אוטואימוניות או נדירות. גם אם מחלה הייתה עשויה להתפרץ ללא קשר לתאונה, אם התאונה שימשה כטריגר להתפרצותה בעיתוי הספציפי, ניתן להכיר בה כתוצאה מתאונת עבודה. 2. **חשיבות מבחן העיתוי:** פסק הדין ממחיש כי מבחן העיתוי הוא קריטי. כאשר לא ניתן לקבוע בוודאות מתי המחלה הייתה מתפרצת אלמלא התאונה, וכי התאונה החיש את התפרצותה, יש להכיר בה כפגיעה בעבודה. 3. **יישום עיקרון עדיפות חוות הדעת המיטיבה:** פסק דין זה מהווה דוגמא ליישום עקרון זה, כאשר מנגנון הבחינה של חוות דעת סותרות מוביל להכרעה לטובת המבוטח. 4. **הפרדה בין עיתוי התפרצות המחלה לתקופת אי-כושר:** אף שהמומחה השני העריך כי מידת השפעת התאונה על התפרצות המחלה היא פחות מ-50%, תשובתו לשאלת ההבהרה בנוגע לתקופת אי-הכושר הייתה חד משמעית. בית הדין השתמש בהפרדה זו כדי להצדיק את ההכרה בתקופת אי-הכושר כתוצאה מהתאונה, גם אם הוכרע כי ההשפעה על עצם ההתפרצות המדעית אינה ברורה לחלוטין. 5. **אימוץ קביעת בית החולים פוריה:** בית הדין אימץ את קביעתו המקורית של בית החולים פוריה, שקבעה כי "מקור הגבלת הפתיחה הוא ממקור שרירי- פוסט טראומתי", דבר המחזק את הקשר הסיבתי הנטען. **סיכום** בית הדין הארצי הפך את החלטת בית הדין האזורי, והכיר בהתפרצות מחלת "מיוזיטיס אוסיפקנס" של המערער כתאונת עבודה. ההכרה נסמכה בעיקר על חוות דעתו של המומחה השני, ד"ר דנקנר, אשר קבע כי החבלה שימשה כ"טריגר" להתפרצות המחלה בעיתוי בו התרחשה, וכי תקופת אי-הכושר בת 90 הימים נבעה ישירות מהתאונה. בית הדין יישם את עקרון עדיפות חוות הדעת המיטיבה, וקבע כי יש להכיר במלוא תקופת אי-הכושר הנתבעת. פסק דין זה מחזק את ההכרה בפגיעות עבודה הנובעות ממספר גורמים, ומשקלן של נסיבות ההתפרצות והשפעתן על עיתוי הפגיעה.