ת"א 38400-10-21

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך מקרקעין מורכב ומספר תביעות מתחרות לבעלות על חלקת קרקע. בתיק היו מעורבים מספר נתבעים שהיו יורשי הקרקע וניהלו עסקאות והליכים משפטיים שונים הקשורים לנכס שבמחלוקת. התובע ביקש לערוך ייפוי כוח משנת 1962, המזכה אותו לרשום דונם מהמקרקעין על שמו, מוכר ונאכף. הנתבעים העלו מספר התנגדויות מקדמיות, ביניהן התיישנות, היעדר יריבות והשתק חברה, אשר נדחו כולן על ידי בית המשפט. עיקר המחלוקת נסובה סביב תוקפו של ייפוי הכוח, כאשר הנתבעים טענו כי הוא לא נחתם וזויף. עם זאת, בית המשפט מצא ראיות מספיקות כדי להסיק כי ייפוי הכוח אכן נחתם והיה לגיטימי. נקודת מחלוקת נוספת הייתה היקף זכויותיה של הנתבעת 1 בחלקה, כאשר הנתבעים טענו כי היא ירשה רק חלק קטן מהמקרקעין מבעלה. בית המשפט בחן את רישומי הרישום ההיסטוריים ואת ההליכים המשפטיים הקודמים וקבע כי הנתבעת 1 סברה שהיא זכאית למכור דונם אחד לתובע. כמו כן, מצא בית המשפט כי הנתבעים 2 עד 5 הסכימו, בהליכים משפטיים קודמים, להקצות דונם אחד מהירושה לצורך מילוי חובתו של הנתבע 1 על פי ייפוי הכוח. בית המשפט התייחס גם לתביעות מתחרות במקרקעין של נאשם 3, אשר קיבל במתנה זכויות במקרקעין מנתבעים 6 ו-7. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובעת, תוך שהוא מצטט את סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין, שכן תביעת התובע קדמה לזו של הנתבעת 3 והאחרונה לא פעלה בתום לב. פסק הדין הורה על רישום 1000/3341 חלקים מהחלקה על שם התובעת, שנלקחו באופן שווה ממניות הנתבעים 2 עד 5. בנוסף, ביטל בית המשפט מספר הערות וצווים מוקלטים הנוגעים להעברת הזכויות, והתווה את תהליך רישום ההעברות. לבסוף חויבו הנתבעים לשלם את הוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין.