ת"א 38004-03-16

תקציר

התובעים, הבעלים של כמה חלקות קרקע בפתח תקווה, תבעו את הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר, בדרישה לקבל פיצוי על ההפקעה החלקית של נכסיהם. התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין השטחים המופקעים העולים על 40% מאדמותיהם. הם גם תבעו פיצויים עבור יתרת חלקותיהם, שלטענתם נפגעה מההפקעה. הנתבעים טענו כי יש לדחות את תביעת התובעים מחמת שיהוי, וכי חלק מהתובעים לא הוכיחו את זכאותם לפיצויי הפקעה. בנוסף, טענו הנתבעים כי מדובר בניסיון לעקוף את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים לתביעת פיצויים לפי חוק התכנון והבניה. עוד נטען, כי התובעים כבר פוצו במידה מספקת באמצעות השבחת יתרת הקרקע כתוצאה מההפקעה. בית המשפט קבע, כי לא ניתן לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי, שכן התובעים לא ויתרו על זכותם לתבוע, והנתבעים לא הוכיחו די הצורך נזק ראייתי. השופטת הסכימה עם הנתבעים כי התובעים שרכשו את הקרקע לאחר ההפקעה לא הביאו ראיות לזכאותם לפיצויים. עם זאת, השופט קבע כי יתר התובעים אכן זכאים לפיצוי בגין הפקעת שטחים העולים על 40% מחזקותיהם. פיצוי זה היה אמור להיות מחושב על בסיס ייעוד הקרקע לשימוש בכבישים, ולא כקרקע חקלאית, כפי שטענו התובעים. כמו כן, קבע בית המשפט כי התובעים אינם זכאים לפיצוי נוסף בגין הנזק הנטען ליתרת אדמתם, שכן מדובר בסוגיה תכנונית ולא כתוצאה מההפקעה. חלקו של כל תובע בפיצוי היה אמור להתחלק בהתאם לבעלותו היחסית בקרקע. כמו כן נפסקו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.