ע"א 53906-11-14

תקציר

הערעור בתיק זה נסוב סביב הסכם שכר טרחה בין עורך דין, המערער, לבין לקוחו לשעבר, המשיב. המערער טוען, כי המשיב חייב לו שכר טרחה מכוח הסכם שכר הטרחה, בפרט בכל הנוגע לתגמולי הפרישה של המשיב ושכר טרחה ראוי בגין העבודה המשפטית שנעשתה במהלך התקשרותם. בית משפט קמא פסק נגד המערער והביא אותו לערער על ההחלטה. עם זאת, ערכאת הערעור דוחה את הערעור, ואינה מוצאת עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובהערכות המהימנות של הראיות והעדויות. אשר לקצבת הפרישה, נוסח הסכם שכר הטרחה אינו מפורש דיו כדי להצביע על כך שהמערערת צריכה לקבל אחוזים מכספי הפנסיה של המשיב. בית המשפט מפרש את ההסכם לטובת המשיב בשל אופיו המעורפל, מה גם שהוא נוסח על ידי המערערת. בית המשפט מקבל את טענת המשיב כי עניין הפרישה לא היה נושא מרכזי וכי נוכחותו של המערער בדיון בוועדה רפואית לא הצביעה על הסכמה לטיפול בקצבת הפרישה. יתר על כן, לא ניתן להחיל במקרה זה את מה שמכונה "סעיף הסל" בהסכם, המכסה לכאורה עניינים משפטיים שלא הוזכרו, שכן דרישותיה של המערערת אינן עולות בקנה אחד עם כוונת סעיף זה. בית המשפט גם מסרב לפסוק למערערת 20% מתביעת הנכות של המשיב, שכן היא לא הייתה חלק מההסכם הראשוני ולא נכללה בתביעת המערער. במעבר לתביעה לשכר טרחה ראוי, בית המשפט מציין כי שכר טרחה זה ניתן לתבוע רק כאשר הטיפול מופסק מסיבות הלקוח. עם זאת, המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לשעות העבודה שהושקעו בעניינו של המשיב והציגה תיאורים שונים של שעות העבודה. לפיכך, בית המשפט מצדד בטענת המשיב כי לא נעשתה עבודה משפטית משמעותית, ומשכך אין הצדקה לשכר טרחה ראוי. למרות שהמשיב מכיר בתשלום אגרה שלא שולמה בסך 5,116 ₪ בגין עבודתו של המערער בתביעת הנכות, בית המשפט מוותר על סכום זה בשל הימנעותו של המערער מלתבוע אותו בתביעתו. במקום לפסוק למערערת הוצאות משפט, מבטלת ערכאת הערעור את החלטת בית משפט קמא בעניין ההוצאות, וסבורה כי אין זה ראוי שכן המשיב אכן חייב למערער את האגרה שלא שולמה. כל צד נדרש לשאת בהוצאות הערעור שלו, ופיקדונו של המערער יוחזר לו.