ת"פ 42447-03-13

תקציר

השופטת, שרית זמיר, דנה תחילה בשאלת ביטול הרשעתו של נאשם 1. היא מציינת את הכלל לפיו יש להרשיע עבריינים, וכי על בית המשפט להימנע מכך רק במקרים חריגים שבהם חומרת העבירה אינה תואמת את תוצאות ההרשעה. על פי תקדים משפטי מבוסס, הרשעה ניתנת לביטול רק אם היא פוגעת קשות בשיקום הנאשם, ואם ויתור על ההרשעה לא יפגע באינטרס הציבורי. במקרה זה, השופט קובע כי האינטרס הציבורי בקיום ההרשעה גובר על הנזק הפוטנציאלי לשיקומו של הנאשם. לפיכך, הרשעתו של נאשם 1 עומדת בעינה. בהתייחסו לשאלת הענישה מדגישה השופטת את חומרת העבירות שביצעו שני הנאשמים – גניבת מים, קשירת קשר לביצוע עוון ומרמה – ואת הצורך בענישה שתשרת את האינטרסים הציבוריים של גמול, הרתעה והלימות ההלימה. השופט מציין כי גזל משאבים חיוניים כמו מים חמור במיוחד במדינה ענייה במשאבים כמו ישראל. נסיבות העבירות נלקחות בחשבון אף הן. יצוין, כי נאשם 2 היה המסית העיקרי, ואילו נאשם 1 מילא תפקיד מצומצם יחסית. למרות זאת, שני הנאשמים ביצעו עבירות מתוכננות ושיטתיות שגרמו לפגיעה משמעותית ברכוש הציבורי ובשוויון בין הצרכנים. השופט מדגיש כי המניע לעבירות רווח כספי והוא גרם נזק כלכלי משמעותי - כחצי מיליון שקל - לתאגיד המים, ובעקיפין לציבור. בקביעת העונש ההולם, השופט לוקח בחשבון גורמים מקלים שונים. שני הנאשמים הודו באשמה והביעו חרטה. לנאשם 1 אין עבר פלילי, ולשני הנאשמים נסיבות אישיות קשות. עם זאת, השופט מציין כי חומרת העבירות ועקרון ההלימה מחייבים לגזור על נאשם 2 עונש של מאסר בפועל, נוכח הנסיבות החמורות הסובבות את העבירות. בסופו של דבר נגזרו על נאשם 1 ארבעה חודשי עבודות שירות, שמונה חודשי מאסר על תנאי, ארבעה חודשי מאסר על תנאי נוספים ופיצוי כספי בסך 10,000 ₪ לתאגיד המים. על נאשם 2 נגזרו 11 חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי, ארבעה חודשי מאסר על תנאי נוספים ופיצוי כספי בסך 40,000 ₪ לתאגיד. השופט גם קובע כי על הנאשמים לפצות את התאגיד על הנזק הכלכלי שנגרם להם מפשעיהם, אך נמנע מהטלת קנס לאור מצבם הכלכלי הקשה. השופט מסיים בהדגשה כי גזרי הדין מתחשבים בנסיבות הספציפיות של המקרה, ומעניק לשני הנאשמים זכות ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.