בר"ע 1817/03

תקציר

אזרח ישראלי, שניהל סופרמרקט ומרכז קניות באמצעות חברות שבבעלותו, הגיש תביעה על סך 975,851 שקל נגד תאגיד בנקאי, בטענה כי פעולות הבנק גרמו לו להפסדים כספיים. הבנק עתר לדחיית התביעה על הסף בנימוק של התיישנות. בית משפט השלום קיבל חלקית את העתירה, ודחה את הטענות הנוגעות לאי חידוש הלוואה וחשבונות חיסכון נוספים, אך דחה את הגנת ההתיישנות בגין הפסדים עקב פשיטת רגל, מכירת דירת התובע בהפסד, אובדן הכנסה ועוגמת נפש. הבנק ערער על ההחלטה האחרונה, ואילו האזרח ערער נגדית על הראשונה. בית המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה לגופו של עניין ובסופו של דבר קיבל את ערעור הבנק, וקבע כי תביעת האזרח התיישנה במלואה. לפיכך, ערעורו הנגדי של האזרח נדחה. השאלה המרכזית הייתה האם תביעות האזרח להפסדים התיישנו על פניהן. בית המשפט הגיע למסקנה כי נזקיו של האזרח החלו בשנת 1994 כאשר הבנק סירב לחדש הלוואה, שבר את תוכניות החיסכון שלו וביצע פעולות אחרות שהשפיעו לרעה על עסקיו. בית המשפט קבע כי גילוי נזק שאינו טריוויאלי גורר את תקופת ההתיישנות וכי אי ידיעתו של האזרח את מלוא היקף נזקיו אינה עולה על תקופת ההתיישנות. מאחר שתביעתו של האזרח הוגשה בשנת 2002, למעלה משבע שנים לאחר תחילת תביעת נזקיו, קבע בית המשפט כי היא אסורה על פי חוק. האזרח חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות של הבנק.