ע"מ 36427-10-12

תקציר

המערערים, בעלי מניות בחברה, קיבלו מהחברה כ-12.6 מיליון שקל כדיבידנד זמן קצר לפני שמכרו את מניותיהם לקונה. מטרת הרוכשים הייתה לרכוש "חברה רזה" והם ביקשו את חלוקת הדיבידנד כדי להקטין את נכסי החברה. הרוכשים גם דרשו שהמכירה תהיה מובנית כרכישת מניות ולא נכסים. המערערים טענו כי הדיבידנד אינו קשור למכירת המניות ויש לראותו כעסקה נפרדת, ואילו המשיב טען כי הדיבידנד הוא חלק מתמורת מכירת המניות. בית המשפט קבע כי הדיבידנד הוא חלק בלתי נפרד מעסקת מכירת המניות. הרוכש בנה את העסקה ויזם את חלוקת הדיבידנד כדי למזער מסים. החברה נטלה הלוואה למימון הדיבידנד, אשר נפרע על ידי הרוכש בשנה שלאחר מכן. למרות שהרוכשים טענו כי אין להם עניין במניות, הסכם הרכישה הצביע על כוונתם לרכוש את השליטה בחברה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש למסות את כל התמורה, לרבות הדיבידנד, כתמורה ממכירת מניות. הסוגיה השנייה הייתה האם המערערים, כעורכי דין של תושבי חוץ שהחזיקו גם במניות החברה, היו חייבים בתשלום שומות המס של תושבי החוץ. בית המשפט מצא כי המשיב לא הפעיל כראוי את סעיף 108 לפקודת מס הכנסה, המאפשר עריכת שומה של תושב חוץ על שם בא כוחו. המשיב לא בחן די הצורך את מערכת היחסים בין המערערים לבין תושבי החוץ, וייפוי הכוח לא הוצג בדיוני השומה. יתר על כן, המשיב לא הבהיר האם נוכה מס במקור עבור תושבי החוץ. לפיכך, ביטל בית המשפט את חובת השומה של המערערים לשומת התושבות הזרה והחזיר סוגיה זו לדיון בפני פקיד השומה.