בג"צ 6698/95

תקציר

בית המשפט העליון בחן את חוקיות הקצאת הקרקע על ידי המדינה ליישובים יהודיים בלבד, והתמקד במיוחד בפרשת ההתנחלות קציר. המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, הקצתה קרקעות לסוכנות היהודית, שהקימה אז יישוב קהילתי באמצעות אגודה שיתופית שקלטה רק חברים יהודים. מדיניות זו הדרה למעשה ערבים, כמו העותרים שביקשו לרכוש קרקעות בקציר. החלטת בית המשפט הדגישה את חשיבותו של השוויון כערך יסוד במשפט הישראלי, וקבעה כי פעולות המדינה חייבות לעלות בקנה אחד עם עקרונות שוויוניים ללא הבדל דת או לאום. המשיבים – גופים ממשלתיים ונציגי אגודות שיתופיות – טענו כי המדיניות נועדה לקדם התיישבות יהודית באזורים אסטרטגיים מסוימים מטעמים ביטחוניים לאומיים והיסטוריים. עם זאת, בית המשפט לא מצא הצדקה משפטית תקפה לנוהג מפלה זה. ההחלטה שבה ואישרה כי המדינה אינה יכולה לעקוף את חובות השוויון באמצעות האצלת הקצאת קרקעות לצדדים שלישיים העוסקים בפרקטיקות מפלות. יתר על כן, בית המשפט הדף את הטענות לפיהן זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל מצדיקה אפליה זו, והדגיש כי שוויון בין האזרחים חיוני על פי המשפט הישראלי. פסק הדין קבע כי לצד ההכרה בתפקידה ההיסטורי של הסוכנות היהודית, אסור שהפעולות הנוכחיות יגרמו לאפליה, וקרא למדינה לשקול מחדש את בקשת הקרקע של העותרים על בסיס עקרונות השוויון. דעת מיעוט הצביעה על הצורך לאזן בין שוויון לבין ערכים אחרים, כגון ביטחון המדינה, אך הרוב פסק לטובת העותרים וקבע את אי-חוקיות האפליה בקציר. כך, הונחה המדינה לבחון את בקשות העותרים בהגינות, תוך שהיא מאותתת על מחויבות צופה פני עתיד להקצאת קרקעות בלתי מפלה.